שו"ת כרך של רומי פ

ז"ל לחלוק על הרמב"ם ולהניח סוגייא ערוכה מפני מה שנמצא במס' חצוניות דאומרים עליו ברכת אבלים דמשמע מינה דמתאבלין אימור דבפי' איתמר דמתאבלין משום דס"ל דאבילות הוא כבוד החיים עכ"ז היה לו להרמב"ן ז"ל לפסוק דאין מתאבלין מאחר דהלכה רווחת היא בתלמוד דידן דאבילות יקרא דשכבי הוא ז ובכל אלו הדברים הקשים בטבעם היה לו להלח"מ ז"ל לעמוד עליהם ולבררם ולנתחם ולא להניח לנו דברים סתומים וחתומים וזוהי מן התימה על הרב שלחן גבוה יו"ד סי' שמ"ה דהביא דברי הלח"מ ז"ל הללו וסמך שתי ידיו עליו וכתב דמרן ז"ל פסק כהרמב"ם ולא חש לקמחיה של הרמב"ן ז"ל ולא נתעורר מכל האמור

וי"ו במאי דסיים בברייתא דאבל רבתי כללו של דבר כל שהוא כבוד החיים מתעסקין עמו וכל שאין כבוד החיים אין הרבים מתעסקין עמו לכל דבר דיש להעיר מאי שנא ריש' דקתני סתם המאבד עצמו לדעת אין מתעסקים עמו לכל דבר ל דנראה בין רבים בין יחיד בין קרובים בין רחוקים וסיפא דייק ותני אין הרבים וכו' דוקא רבים הא יחיד או קרובים מתעסקים ומזה מבורר דכל דיני אבילות וכיוצא נוהג באבלים הקרובים ככל המתים אפי' אותם של יקרא דשכבי דלא נמנעו מכבוד המתים כי אם הרבים אבל הקרובים איתנהו בכל כבוד המת ואם נאמר לזה דרישא ר"י דס"ל דבשום אופן של כבוד בין של חיים בין של מתים אין מתעסקין עמו ולא זה בלבד אלא שמבזין אותו וקורין לו אוי נטלה וע"ז לא שנא ליה בין הקרובי' והרחוקים ובין היחיד לרבים עד שבאופן לדעת ר"י דין מע"ל כדין פורש מד"ץ ככל חקתיו וכל משפטיו. ור"ע פליג עליה וס"ל דמלבד דאין מבזין אותו אלא דגם הקרובים מכבדין אותו גם בכבוד המתים זו בלבד דהרבים אין מתעסקים עמו בדבר שאינו שהוא כבוד החיים הנה גם אם נאמר זה בפשיטות הברייתא ואחר האמת כן צריך להיות פשיטות כונת הברייתא עדין יש לדקדק דיוקא הדיוקא בדברי ר"ע גופיה דאמר כללו של דבר כל שהוא לכבוד החיים מתעסקים עמו ר"ל כולן בין הקרובים ובין הרחוקים ודוק מינה דבר והופכו הא בכבוד שאינו של חיים אין מתעסקים עמו לא הרבים ולא קרובים אימא סיפא אומרו כל שאין כבוד החיים אין הרבים מתעסקים עמו דנר' דוקא הרבים אין מתעסקים עמו בכבוד שאינו של חיים אבל הקרובי' מתעסקים עמו בכל דבר בכל המתים ובאמת קשה דיוקא אדיוקא בדברי ר"ע גופיה ולפי גרסת הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם דגריס כללו של דבר כל שהוא לכבוד החיים הרבים מתעסקים עמו וכל שאינו לכבוד החיים אין הרבים מתעסקים עמו מיעוט רבים ברישא דסיפא ובסיפא אתי שפיר וכך צריך להגיה בהכרח בתלמודין והוא ברור

ז' במ"ש עוד בברייתא הב' שם בא"ר. איזהו מאבד עצמו לדעת לא שעלה לראש האילן ונפל ומת בראש הגג ונפל ומת אלא זה שאמר הריני עולה לראש הגג ואפיל עצמי ואמות ורואין אותו שעלה לראש הגג ונפל ומת הרי זה בחזקת מע"ל וכל המע"ל אין מתעסקין עמו לכל דבר מצאוהו חנוק ותלוי באילן הרוג ומושלך על הסוף (והרמב"ן גריס על סופו וכן פסק הרמב"ם ז"ל והוא יותר חידוש) הרי זה בחזקת מאבד עצמו שלא לדעת (וכל המאבד עצמו שלא בדעת כן גריס הרמב"ן והוא נכון) אין מונעין ממנו כל דבר דהנה תחילה אומרו לא שעלה לראש האילן לראש הגג ונפל ומת ודאי דהכונה הוא דתלינן דאפשר בעלייתו שם גם בלי סיבה באנס ונפל שלא מדעתו ומת וכן פי' הטור יו"ד סי' שמ"ה עי"ש ואם יהיה כן פירושא דהך מילתא מלבר שקשה דזו אינה צריכה לפנים דודאי לא יעלה בדעתנו להחשיבו מדעת כל דידעינן דכמו אלה אלף פעמים יארעו מאורעות כאלו ומקרא מלא דיבר הכתוב כי יפל הנופל ממנו והכתוב דיבר בהוה והיכי יעלה בדעתנו דאופן זה יקרא מע"ל עד שיוצרך התנא לשלול אותו ולומר לא שעלה לראש האילן וכו' דמאין הידים להחשיבו בדעת? ומי יטעה טעות כזה? והעד נאמן על זה הוא הרמב"ם והרמב"ן שם שלא ביארו דברים אלו כאשר ביארם הטור ופסקו הדברים בסתם ובר מן דין זוהי שקשה כמלונה במקשה דקשיא רישא לסיפא שהרי באומרו לא שעלה לראש האילן וכו' מוכח דוקא באופן כזה שיש לתלות שמא נאנס ונפל ומת לאונסו הוא דלא הוי מע"ל אבל אם אנו רואין שעלה לראש האילן וכו' והפיל עצמו בק"ע או שהאופן של ראש הגג הוא שא"א ליפול באונס כי אם ברצון הא לאו הכי לא היה אפשר בשום אופן שבעולם שיפול לאונסו וכיוצא אופנים כמו אלה אה"ן דבאופן כזה ידים מוכיחות שהפיל עצמו בכל דעתו והוי מע"ל דידים מוכיחות הויין בלי ספק. ולא איכפת לן אם יאמר אותו קודם או לא כל דבריא לן דלא נאנס אלא שהפיל עצמו מדעת זהו מה שנראה דייקא דהך מילתא אם נפרשהו על אפשר שמא נאנס ונפל כאשר פ' הטור ואם יהיה כן קשה טובא במה שסיים אח"כ ומלי דין מע"ל באמירה שאמר קודם עלותו למקום גבוה וחלול שהוא ע"מ להפיל והלך ועשהו ורוק מינה הא אם לא אמר ולא הקדים שום אמירה למעשה הרע אלא שעלה בעליית בית חורון והפיל עצמו בכל דעתו ועינינו רואות וכלות עכ"ז לא מקרי מאבר עצמו לדעת אם לא שיבטא בשפתיו קודם לכן וא"כ קשיא רישא אסיפא בלי ספק

ח' שאף אם נדחוק עצמינו כל מה שנוכל ולא נידוק מרישא כיון דסיפא בפירושא איתמר דהדבר תלוי בביטוי שפתים קודם מעשה הא לאו הכי בשום אופן לא הוי מע"ל וכמו שהוא הדין בפשיטות א"כ קשה מאי דסיים איזהו מאבד עצמו שלא לדעת מצאוהו חנוק וכו' היכן נשאר לנו ספק מאי מאבד עצמו שלא לדעת ועדין לחלוחית של דיו קיימת ובפירושא איתמר סמוך ונראה והוא כל שלא אמר קוד' מעשה ואפי' ראינוהו שעלה והפיל עצמו עכ"ז לא הוי מע"ל דבעינן אמירה קודם מעשה א"כ כ"ש מצאוהו חנוק וכו' דלא ידעינן מאי הוה ביה ולא זו בלבד שלא אמר כלום אלא אף זאת שלא ראינוהו בשום אופן כדי לדון ממעשיו ותנועותיו והליכותיו ורמזיו קודם מעשה מה היה בדעתו כמו שהיה בראותנו אותו עולה לאילן דלא סגי שאינו מתברר מפסיעותיו וצעדיו מה היה בדעתו השפלה ועכ"ז כל שלא אמר בפירוש בטלינן כל אומדנות דעתנו ולא מחשבינן אותו מע"ל כ"ש אם מצאוהו חנוק או הרוג וכו' ולא נודע לנו שום אופן ממנו דודאי לית מי שיסתפק בדבר להחשיבו מע"ל כדי שיוכרח התנא להרחיב הדבר כל כך להוציאו מכלל מע"ל והלא מרישא שמעינן לה בעדיפא מהא

? ט' דאף אם נאמר דאצטריך תנא לאשמעינן להקל לבל נטעה ונאמר דדוקא בעליית הגג