שו"ת כרך של רומי פב

יש ספק מה ברעתו לא כן בבריתא דאיכא עדים שלא נבעלה הוא ודאי גמור וע"ז מאן דמתני לה אברייתא כ"ש אמתני' דבבריתא הוא ודאי גמור ובמתני' הוא בחזקת שלא נבעלה ירצה שעדיין יש ספק והיא ברור ולעולם אינו ודאי גמור מבלי שים ריח ספק דאי הכי הול"ל הרי זה מע"ל או מ"ע שלא לדעת ולא לומר לשון בחזקת דמורה על הספק ואחר שדבר זה מבורר הוא כשמש בחצי השמים א"כ זוהי שקשה הא תינח כסיפא דלא שמעני ממנו שאמר שרצה להמית עצמו ה"כ בחזקתו קאי ר"ל בין בחזקת אנושיותו (כי סתם אניש דעלמא חפץ חיים אוהב ימים לראות טוב ולא יבחור מות מחיי') בין בחזקת יהידותו לבלתי עבור על מקרא מלא אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וא"כ כל שלא שמענו בפירוש שגמר עצמו למיתה לא מרעינן חזקת יהידותו ואנושיותו ואפי' דאנו רואין מתוך מעשיו כגון מושלך על סייפו דהוא פגע בנפשו עכ"ז לא מרעינן לחזקתו הראשונה ואמרינן דאיבד עצמו שלא לדעת כגון שנכנס בו רוח רעה ולזה שפיר תני בחזקת וכו' שר"ל אין הדבר מבורר שהיה שלא לדעת ואדרבא המעשה מבורר להפך אבל תלינן במיעוט מצוי שלא לדעת כגון רוח רעה עיין מוהריק"ו שורש מוהריב"ל ח"ד סי' י"ד הריב"ש סי' תמ"ו ותמ"ז לענין חזקת כשרות דלא מרעינן איתה חזקה ותלינן במיעוט מצוי דילדן לי"ב חדש וכן לענין חזקת איסור לא מרעינן לה ותלינן במיעוט מצוי דהנטבעים במים שאין להם סוף נצולים ועיין חי' פ' החולץ דל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהה ובתשובה בה אחרת הארכתי כיד הטיבה עלי לברר דברים אלי בשלמה ודברתי על הנביאים אחרוני זמנינו שלא דקדקו בחילוק נכון זה ואכמ"ל) וע"ז שפיר אמרו ה"ז בחזקת מ"ע שלא לדעת והוא ברור אבל ברישא שכבר אמר בפיו ובפרט לגירסת ברייתין שהתרה עצמו למיתה בפירוש ודבר ידבר אתנו שפוי בדעתו כאשר ידבר איש אל רעהו ושמתוך דבריו ותנועותיו מתברר לנו דאין כו רוח רעה וכמו שבארנו לעיל בהערה יו"ד דעת הרמב"ם שהוסיף העליה דרך כעס או מצר ואחר שהדבר מבורר אצלינו שהוא שפוי בדעתו ועכ"ז אמר לעלות וכ"ש לפי הגירסה שאמר לעלות וליפול ולמות וראינו שתכף עשה מעשה עד שאין לתלות באונס וכיוצא לזה א"כ הרי נתברר לעיני השמש והירח שזה איבד עצמו לדעת א"כ תו מה הלשין אומרת הרי זה בחזקת מע"ל והכי הול"ל ה"ז מע"ל וכבר הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם נר' דנרגש מזה שהרי פי' ה"ז בחזקת מע"ל פי' אעפ"י שלא ראו אותו מפיל עצמו כיון שאמ' חזקה עשה לדעת עכ"ד הרי דנרגש מזה ופירוש הדברים דעדין איכא ספק כיון שלא ראינוהו מפיל עצמו אלא שראינוהו נופל ומת ועדין יש להתספק שמא נאנס ונפל אלא דהאמירה שאמר קודם לכן מחזיק אותו שהפיל עצמו בק"ע ואין נותן מקום להסתפק זהו בירו' דבריו ויפה פירש אלא דעדין לא יגהה מזור לדקדוקינו דא"כ הא תינח באופן כזה דעדין נשאר ספק מה שפי' אין מבזין אותו לדעת ר"ע דהלכה כוותיה אבל אם הגע עצמך שאמר בפי' ומסר עצמו למיתה בפירוש וראינוהו בחוש הראות שהפיל עצמו או שהרג עצמו לדעת עד שלא ישאר לנו שום מקום להסתפק ובודאי הגמור פגע בנפשו א"כ באופן כזה הוא רשע גמור טורף נפשו באפו ובודאי שדינו לקללו ולבזותי ושלא להתעסק עמי בשום דבר א"כ היה לו לתנא להשמיענו דין זה ולעשותו בבא בפני עצמה ומדאשתיק תנא נר' להדיא דלא שנא דין ראינוהו בק"ע לראינוהו נופל וכן נר' מפשט לשון הרמב"ם ז"ל דלא שני ליה ואי הוה שני ליה היה פוסק דין זה ומפרש אותו באר היטיב כאשר עשה בביאורים אחרים אעפ"י שלא באו בברייתין ואם כה נאמר להפך דהכל אחד בין ראינוהו מפיל בין נופל הכל דין אחר מלבד שקשה דא"כ לקחה מדת הדין וכמדובר עוד זאת מה הלשון אומרת הרי זה בחזקת כיון שראיניהו מפיל עצמו תו מה מקום ספק נשאר שהוי שלא לדעת וכאמור ולומר תני ליה בחזקת אגב נופל וכמו שפי' הרמב"ן או תני רישא אגב סיפא זה דוחק גדול והנראה דיש מאבד עצמו יותר מבורר מאופנים האמורים ובאמת צריך לחתר אחריו היכי משכחת לה אופן מבורר יותר מאמירה ומסירה וראיה בחוש הראות מפיל עצמו בכל דעתו והוא פלא לפום ריהטא כי אפי' בדרך נבואה לא יתברר יותר מזה

י"ב והיא בעיקר הדין של מע"ל שבאמת יש לעמוד לדעת גדר אסורו שלפום ריהטא אין הדבר מפורש באר היטב מהו גדר איסורו אמת ידענו ששורש איסורו הוא מאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וכמו שהובא בב"ר פ' ל"ד ופסקו הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות רוצח הלכה כ"ג וז"ל אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו או שכפתו והניחו לפני ארי וכיוצא בו והרגתו חיה וכן ההורג עצמו כל א' מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת ב"ד ומניין שכן הדין שנא' שופך דם האדם באדם דמו ישפך זה ההורג בעצמו שלא ע"י שליח את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג עצמו מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו מיד האדם מיד איש את אחיו אדרוש את נפש האדם זה השוכר אחרים להרוג את חברו. ובפי' נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינם מסור לשמי' עכ"ל וכל לשון הרמב"ם זה היא ב"ר הנ"ל כדמותו כצלמו ותימא על מרן כ"מ ז"ל שלא רשם לנו מקור ב' הלכות אלו מראשם לסופם שהוא לשון ב"ר פ' ל"ד בדקדוקו ואין לומר אלא כמ"ש מוהר"י אזולאי ז"ל בס' ועוד לחכמים ח"ב מערכת הכף אות ז' כיעו"ש (ועיין יפ"ת שם כשהביא דעת רש"י דשני מעוטים נינהו אחד לחונק עצמו ואחד להורג עצמו וכנגדו דעת הרמב"ן ז"ל דכל הפסיק הזה הוא אזהרה אחת ותימא איך לא הביא דעת הרמב"ם ז"ל מפסק הלכה זו דקאי כדעת הרמב"ן ז"ל) ולשון אך אמרו בב"ר שהוא פרט לאנוס כשאול ועל זה ה אריכו למעניתם למעניתם היפ"ת שם ובפ' ס"ה ורש"ל פ' החובל סי' ט"ן באורך וברוחב ובשבות יעקב ח"ב סי' קי"א כנסת יחזקאל סי' ל"ז זרע אמת חי"ד סי' קל"ט ובסי' קמ"ב ורוח יעקב שבס' לב שמח ד"ק ע"ד לחם יאודה שם ושבט יהודה סי' שמ"ה ברכי יוסף שם חיים שאל ח"ב סי' מ"ו ועיין בעלי התוס' ע"הת בס' דעת זקנים ועיין להרב עפר יעקב שם באורך ויתר מאחרונים הלא בספרתם האריכו למענית' וכולם פה אחד יסבו בלכתם אל מקור אחד להביא האוסרין והמתירים וסברתם בהראותם כי אפי' לדעת האוסרים לפגוע בנפשותם אם עברו ואיבדו עצמם לדעתם מפני פחד יסורין המרה בעלי תשובה הן כולם מיתתם כפרתם ואין דינם כדין מע"ל והם ככל הכשרי' המתים על מיטתם ואין גם אחד ר"ל מכל אלו הפוסקי' ראשונים ואחרונים המעניקים חמה בקומתם ולא בדרך גוזמא אין מי שנתעורר לומר אימור דהלאו מצינו והוא אך את דמכם וכו' מקרא מפורש גלוי לכל העמי' ללשונותם אבל העונש הגדול הזה אחת דתם לדונם כפורשים מד"ץ או כהרוגי כ"ד החטאים האלה בנפשות'