שו"ת כרך של רומי עט

ביום שמעו עושה עצמו כאלו לא ידעי הפוגע בו יחפור בדקר גם קבורה מהור ימהרנה לו: למי פצעים בשבט פושעים ובנגעים ובאבוד רשעים ליהודים היתה אורה וששון ויקר גם פליטה לא היתה לו העל אלה כרי לבוא לידי בירור וזיקוק ענין זה צריכין אנו להביא כל הענינים שישנן בזה אחר זה ולדקדק ולפשפש בכל דבר ודבר לדעת מה זה ועל מה זה וכל סתים הבה נתחכמ' לו. ולהקל על המעיין ראיתי ונתון אל לבי לערוך לפניו שלחן ייני עם חלבי כל הערות השייכות בין בעיקר הדין בין בסדר הלשון שבש"ס ובפוסקים אשר אני בעניותי נשקפתי בעד אשנבי ואעריכם ואסדרם אחת לאחת למצוא חשבון רחב רחב ברחוב אכין מושבי ואחר היות כל הערותי נמתחות כאהל לשבת הא בעטירי עטיר פומבי. אתנהלה לעי"טי לישב ולחלק הדברים לא בחכמה דאיתי בי כי אם בה' מבטחי כי הוא הנותן כח לכל הבא לאהלה של תורה אלהים יראה לו

וזה החלי בס"ד

א' יש להעיר במאי דאמרו פ"ב דאבל רבתי המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ר"י אומר קורין לו הוי נטלה הוי נטלה (ובנוסחאות הגאון מוילנא גריס הוי נתלה הוי נתלה בתי"ו והרמב"ן בס' תורת האדם גרים הוי נשלח) אמר לו רבי עקיבא הנח לו בסתמו (והרמב"ן בח"ה גרים הניחהו סתמא) אל תכבדהו ואל תקללהו דהנה יש להעיר מה הלשון אומרת הוי נטלה ולא ראיתי בשום מפרש שנעורר לפרש לנו לשין זה ונראה ודאי שהוא לשין קללה ממאי דא"ל ר"ע אל תקללהו וע"כ נראה שהוא מלשון נטול מן היהודים כאותה שאמרו בנדרים ד"ץ ע"ב ור"ל שאינו נחשב עוד מן היהודים למנות אותו ויהיה דינו כדין פורש מד"ץ שאין מתאבלין עליו ואין מתעסקין עמו לכל דבר או יפורש אוי נטלה נטול מן העולם בלא זמנו ע"ד שאמרו כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם (ונראה דהיא מדה כנגד מדה או לשון נופל על הלשון הוא לא נטל ידיו יהיה נטול מן העולם והוא לשין נעקר) ושו"ר בס' חתם סופר סי' שכ"ו שפי' לשון כלי חרס שהיו נוטלים ממנו ידיו ונקרא נטלה כנודע ופי' הראשון נראה עיקר דאי כפי' הב' שהוא נטול מן העולם מאי א"ל ר"ע אל תקללהו ומה קללה היא זאת? שכבר הוה מאי דהוה וניעקר מן העולם וכן בפירוש החתם סופר שהוא לשין כלי חרס מאי קללה הוא ולאמר שהך אל תקללהו ר"ל אל תבזהו דומיא דאל תכבדהו הוא דוחק ועוד מאי בזיון שייך למע"ל לבזותו בקרוא אותו נטלה? אבל אם תאמר כפי' הראשון שהוא נטול מן היהודים הא ודאי הוי קללה או בזיון גדול להשוות אותו לפורש מד"ץ שהוא באמת נטול מן היהודים ויהיה הענין קרוב לגירסת ז"ל שגריס הוי נשלח הוי נשלח שהכונה בו גברא ערטילאי וערום מן המצות ועיין עריך ערך שלח ב' שפי' ערום יעו"ש וא"כ מה לי נטול מן היהודי' מה לי ערום מן התורה והמצוות ולכל אפייא הוא לשון קללה ובזיון גדול

ב' יש להעיר מאי קסבר ר"ע שאמר לר"י הנח לו בסתמו (או הניחהו סתמא כגי' הרמב"ן) אל תכבדהו ואל תקללהו דהוא באמת קשה והרי סתמו כפירושו וסתמו הוא מאבד עצמו לדעת ומע"ל הוא רשע גמור שנאמר עליו באבוד רשעים רנה וה' אמר לו קלל?

ג' במה שסיים ר"ע יאמר כאלו מפרש דבריו שאמר אל תכבדהו וכו' והוא אומרו תכף קורעין עליו ואין חולצין עליו ולא מספידין עליו שהכונ' דכל זה הוי יקרא דשכבי וזהו שאמר אל תכבדהו בשוא"ת אבל בק"ע לבזותו ולומר עליו נטלה וכיוצא לזה אי אתה רשאי אי וכן דבר שהוא כבוד החיים אי אתה יכול לבטלו אפי' בשוא"ת וזהו אמרו אבל עומדים עליו בשירה ואומרים עליו ברכת אבלים מפני שהוא כבוד לחיים וא"כ תקשי למה לא מנה גם אבילות דהוא משום יקרא דשכבי? וכמו שהוכיח הרב לח"מ פ"א מהלכות אבל הלכה י"א שעל מה שפסק הרמב"ם שעל מע"ל אין מתאבלין עליו כתב הרב לחם משנה ז"ל דסוגייא דפרק נגמר הדין מסייעא ליה להרמב"ם ז"ל דאמרו שם ואי ס"ד כיון דאקבור הוייא ליה כפרה לאבלו משמע להדייא דאבלות הוא כבוד המתים א"ד ולפום ריהטא האמת אתו וא"כ קשה לברייתא דא"ר למה לא תני לה בהדי אין קורעין ואין חולצין וכו'? ולומר דפליג הוא רחוק הרבה שהרי היא הלכה רווחת ומי לנו גדול מר"ע שהלכה כמותו מחבירו? ולכל הפחות היה לו לתלמודא להביא סברת ר"ע ולהשיב עליה ולמשקל ולמטרי כאורח התלמוד

ד' קשה אף לכשיאמר האומר דאין מניחין סוגיי' בדוכתא דפ' נגמר הדין דמשם מוכח להדיא דאבילות יקרא דשכבי היא וע"ז פסקה הרמב"ם נגד ברייתא דאבל רבתי דהיא ממסכתות חצוניות כנודע אכתי יגדל התימה על הרמב"ם דאחז החבל בב' ראשים שהרי פסק הך דא"כ שעומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים ואם אין מתאבלין עליו ברכת אבלים מנין? ולא ראיתי להרב לח"מ ולא בשום אחד ממפרשיו שנתעורר מזה

ה' להרמב"ן בס' ת"ה ה"ד מב"י סי' שמ"ה דאבילות יקרא דחיי הוא וז"ל הרמב"ן בס' תורת האדם אות באות אחר שהביא הברייתא כצורתה (לבד השנויים הנרשמים לעיל) סיים וכתב וז"ל ויראה לי דאין קורעין לכבוד קאמר אבל הקרובי' הראויים להתאבל קורעין דקריעה חיובא היא ואם תאמר זה שאינו עושה מעשה עמך פטורים ממנו אף הם לא ינהגו אבלות והיאך עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים אם אין נוהגין עליו אבילו'? ולא מצינו אלא בהרוגי ב"ד אין מתאבלין עליו אלא אוננין והרמב"ם ז"ל כתב שאין נוהגין עליו אבילות כלל עכ"ל הצריך לעניננו ובאמ' זוהי שקשה על הרמב"ן ז"ל מה יענה לסוגיית פ' נגמר הדין שהביא בידו הלח"מ ז"ל שמשם תורה יוצאה דאבילות הוא יקרא דשכבי וסוגייא בדוכתא עדיפא וזה מן התימה על הרב לח"מ ז"ל שכתב בפשיטות אבל הרמב"ן ז"ל חולק על רבינו ואומר דמדאמרינן ברכת אבלים משמע דמתאבלין אבל הסוגייא הנזכרת מסייעת לרבינו כדכתבינא ותמיה לי על דבריו תרתי חדא הא דאמרן דאי מדאמרי' ברכת אבלים משמע דמתאבלין א"כ תקשי על הרמב"ם ז"ל דפסק תרתי דסתרן ויבאר הלח"ם ז"ל דברי הרמב"ם ז"ל תחילה ושוב ישמיע לנו כמאן ס"ל ומאי אהני לן דהודיע לנו דס"ל כסוגייא דפ' נגמר אחר שדבריו הם כס' החתום ולא סיפיה רישיה? וזאת שנית קשה ע"ד ז"ל דאי סוגייא דפ' נגמר עיקר מה כחו של הרמב"ן