שו"ת כרך של רומי עה

ואין פגע לרוחצים והוא נחת רוח לנשמה שכאשר בא כן ילך נקי מכל טינוף. ובהאי ודאי שייך שפיר מנהג לרוחצו בחמין לתוספת נקיות מבית ומבחוץ (ואפילו באופן כזה שתכף המיתה הרחיצה כמו שנוהגים בארצות ישמעאל דליכא חשש סרחון עכ"ז לא נהגו לרוחצו בחמין וזה ראית חותכת כי מנהג הרחצת חמין חדש הוא שנתחדש גזרותיו מזמן קרוב) אבל אין מי שיעלה בדעתו דאחר שנגזרה גזרה זאת להלין המת כל כך שעות זמניות עד שיראו בו סימני ביאוש דעכ"ז נרחצנו בחמין מפני אותו הטעם כדי לנקותו היטב והלא הנשמה יותר ויותר מצטערת בנוול גופה שמת ומסריח וירום תולעים ויבאש וסכנת החיים הנטפלי' בכבודה פן תדבקם רעת גופה מאותו המעט הטינוף (שכבר נתנקה במים קרים פעם ראשונה ובבורית פעם שניה) שאפשר לא נתנקה הטיב מפני שלא היה בחמין. זה הבל ורעות רוח למי שחושב בורות וטפשות כזה והלא מעובדא דמוהרד"ך יוצא דין שלפנינו לאורה באלף מיני ק"ו שהרי התם הוה עובדא שמת בערב שבת והיו מוליכין המת לקבורה תכף במוצאי שבת שהרי ליכא כי אם כ"ד שעות בין מיתה לקבורה ועכ"ז חששו שלא יסריח וטלטלוהו ורחצוהו בחמין שהוחמו מערב שבת ומכלל צוחות שצוחה עזר"ת מוהרד"ך שם באותה תשובה כתב בדע"ט ע"ד וזל. דאי משום שלא יסריח ויתבזה בין החיים וכדכתיבנא יניחוהו בארון בלא רחיצה וכו' וכו' ולא יתבזה בין החיים ותדחה הרחיצה אף אם היא קצת מצו' ולא ידחה איסו' טלטול דהא ברחי' לא מצאנו לו לא שורש ולא סמך בתלמוד וכו' וכבר הבאתי שאר דבריו לעיל עיין עליהם. והרי הרב לפי נדונו שהיה שעברו כ"ד שעות משעת מיתה התיר להניחו בארון בלא רחיצה כלל וכתב דתדחה הרחיצה אף אם היא קצת מצוה ולא ידחה איסור טלטול. בנדון שלפנינו דכל המתים דינן שוה להניחם כ"ד ול"ו שעות ובודאי מסריחין כאשר עינינו רואות וכלות אינו דין שתדחה ריח חסידו' של הרחצת חמין מטעם הביאוש והסרחון המוסיף הכל שיש בו חטא בסכנת נפשות ודבק ארסיי? הא ודאי החולק על זה אינו אלא מן המתמיהין ואדרבא כל מורה הוראה והוא רב עדתו באחת מעיירות הללו ודבריו נשמעים ימהר לבער המנהג הזה כאשר יבער הגלל עד תומו ושכרו כפול ומכופל מן השמים כי הצל יציל ודאי עמו ישראל מתחלואים משונים ה' יצילנו וגורם נחת רוח אדיר ונורא לנפשות מתי עמנו בית ישראל ועליו תבא ברכת טוב

וקודם שאציע לפני הקורא נוסח מעשה ב"ד אשר שלחתי למע' אנשי החברה הקדושה של רחיצה כדי לבטל לגמרי הרחצת החמין למת. חובה עלי לשים לפניו מעשה שהיה אחר ששלחתי נוסח המעב"ד ואחר שנתקבל ברחמים וברצון ונתפשט כי נרחצו ג' ד' נפטרים במים קרים. ומעשה שהיה כך היה: שאיש זקן וע"ה מוחלט בראותו הגזר דין הזה נקיט ליה בלביה כי נדמה לאותו הע"ה שהתרתי את האסור ופגעתי בכבוד המתים והחיים וע"כ בשעת מותו הוא ציוה בצואה גמורה לאנשי החב"ק של הרחיצה שאל ישמעו אל המנהג החדש אשר הנהיג הרב החדש להרחיץ מתי ישראל במים קרים כי הוא מגלה דעתו כי רצונו דוקא במים חמין כאשר היה המנהג עם אבותיו ואבות אבותיו ויאסוף רגליו אל המיתה ויגוע וימת ותכף בא ועמד לפני משנה החברה הנז' כמוה"ר מנוח קורקוס הי"ו לדרוש את הה' כדת מה לעשות. ואני בסמכי על הדין ועל האמת וכמו שיבא לקמן בע"ה. תכף ומיד קמתי קל חיש והלכתי אני בעצמי עם מע' כל החברים לבית הנפטר הנז' וכה אמרתי לו כמדבר פנים אל פנים. אתה האיש פ' בר פלונית עד עכשיו היית בעלמא דשקרא ולא ידעת בין ימינך לשמאלך ולזה חסרון ידיעתך ודמיונותיך הכוזבות הטעוך לצוות צואה כזאת אבל לעת עתה הנך בעולם האמת. ואם תזכה אחר המירוק הנאות לקבל פני שכינה ותקבל פני הרב הכהן הגדול מוהרד"ך ז"ל רב מפורסם שבק"ק קורפו יע"א מזה מאות השנים והוא יאמר לך כי יפה גזרתי וגם שאל כל חכם מחכמי ישראל שתמצא שם. ויאמרו לך שלא היה בידך כח לצוות ולחייב החברה הקדושה הזאת שירחצוך במים חמים עד שיפתחו עוד דקי נקבי עורך הם הנקראים פור"י בלע"ז פן תדבקם רעת המחלה אשר חלית מפניה ושלא כדין עשית מחסרון ידיעתך ה' ימחול לך בעבור שמו הגדול. ובגמר דברי אמרתי לאנשי החברה בכבוד רבותי! נרחוץ הזקן הנכבד הזה במים קרים כמנהגנו אשר הוקבע לדורות עולם וידי תהיה בו בראשונה ויד כולכם החברים באחרונה וכן נעשה תכף ונשמע ונתפרסם הדבר בכל העיר ומאותו היום לא נמצא עוד מי שציוה כזה

ועתה אודיע לקורא על מה סמכתי בהוראה זאת ותכתב זאת לדור אחרון למען ישמעו ולמען ילמדו מורי הוראה אשר כגילי לתת בים ההוראה דרך ובמקומות בעלי ניחושים כאלו נתיבה ולבם יהיה כשמיר ושית להורות לבני ישראל ולתיקון הדורות דהנה עיקר מטרין אינו אלא אם היו חייבין אנשי החברה לקיים דבריו של מת משום הא דקי"ל מצוה לקיים דברי המת או לא ובהשקפה ראשונה ישר יחזה כי אין הנדון דומה לראיה בשום פנים שהרי כבר כתב הריב"ש סימן כ"ו דכל זה דאמרינן מצוה לקיים דברי המת היינו במה שזכו היורשים מכח ירושתו אבל במה שהוא של אחר אין כאן מצוה לקיים דברי המת וכמו שכתב הרמב"ן. ואעיקרא הם סוגיאות ות ערוכות למקומותם בארשות"ם וסברא גדולה ופינה אמתית דהא לאו הכי מה כחו של מת לחייב לאחרים בממונם או בגופם דבר מה? זה לא חשב אנוש והרב שבות יעקב ח"א סי' קס"ח הביא על פינה זאת ראיות מופתיות מפשטי המקראו' דיוסף ודבית הרכבים וכתב דלא מצינו בשום פוסק שמצוה לקיים דברי המת בשאר מילי אפי' בצואת אביו ואמו עד דהוצרכו הש"ס והפוסקים לומר. מכבדו במותו כיצד היה אומר דבר שמועה מפיו אומר כך אמר אבא מארי וכו' ולא קאמר דחייב לקיים צוואתו יעוש"ב שהעלה שאפי' נשבע הבן בת"ך לקיים צוואתו עכ"ז אמרינן כל זה עשה כדי שלא תטרוף דעתו ועיין מחנה אפרים בתשו' ראשונה שהעלה להתיר השבועה והסכים עמו הרב תנא בעל מש"ל ז"ל. ותמהני עליו שלא נסתייע מר מכל השרשים הגדולים האלה המובאים בתשו' הריב"ש והשבות יעקב ז"ל ולא הזכירם ולא העלם על דל שפתיו והם הם עיקר מטריה ולא בדרך גוזמא וכמעט דלה מים מבורות עמוקים כאלו היה מקום מקום לחיל לצוואה זאת והרואה יראה כי נדונו הוא נדון אחד עם אותו של הרב שבות יעקב. איך שיהיה נמצא הדבר מבורר דעיקר דין מלד"ה היינו דוקא בשלו ולא בשל אחרים וגם הכא מה כחו יפה של מת הזה לחייב לאחרים ליכנס אפי' בס' ריח חולי ודיבוק? הא אין לך