שו"ת כרך של רומי עד

אף אתה אמור לו דלא יהיה בזיון זה כנתינת הסיד תוך קברו דגופו כלה כהרף עין. ועכ"ז פסקו בסכינא חריפא הרשב"א והרדב"ז ז"ל דכל דבר בזיון שהוא לתועלת המת זהו כבודו ועבדינן ליה וגם הכא בהרחצת מים חמין מלבד שהחוש יעיד ע"ז שהרחצת מים חמין למת יסריחנו יותר ויותר ויהיה יותר בזיון גדול לחיים ולמתים שמפני חשש הסרחון הותר איסור דרבנן לטלטל אותו ביום השבת כנודע עוד זאת דכבר הדבר מבואר כמוהרד"ך בית כ"ב שבכל אותה תשו' החזיק בטעם זה כמה פעמים שבדפוס שאלוניקי דע"ז ע"ג כתב שאם נרחצנו בחמין אז מסריח יותר ויתבזה וגדול כבוד הבריו' ועוד הוסיף וכ' בדע"ח ע"ד אדרבא מצד חמימו' המים יש לחוש שימהר להסריח ושם באותו עמוד החזיק עוד וכתב דמים חמין במת נר' שיש סרחון דיותר הזקו מתועלתו כיעו"ש בכל אותה תשו' באורך. אם בזמן מוהרר"ך כך מה נאמר עכשיו באיאורופה ע"פי חוקים החרשים שהוחקו להלין המת בקיץ כ"ו שעות ובחורף ל"ו שעות? הא ודאי אחר כל אותה ההלנה (ועינינו רואות וכלות המת מוטל לפנינו תפוח וכריסו עולה עמו ועלה באשו עד כי מוכרחים להקטיר קטורת סמים להעביר ריח הביאוש כנו' ומפורסם) כל מה שתוסיף להרחיצו במים חמין אתה מוסיף סרחון גדול וצער בעלי חיים החלטי אשר לא ישוער ולא יסופר ואין לך בזיון גדול לחיים ולמתים גדול מזה. ואחר שנמצא הדבר מבורר הן מצד החוש הן מצד הדין דמים חמין למת יותר הזקו מתועלתו ויותר בזיונו מכבודו ומים קרים הן הן תועלתו הן הן כבוד הא אפסיקא הלכתא מהרשב"א והרדב"ז ז"ל דכל דבר שעושין למת לכבודו או לתועלתו אין בו לו משום בזיון ולא משום צער. והא דין איכא שתים כבודו ותועלתו כי תועלתו שלא יסריח יותר זהו כבודו חדא שלא יתבזה בעיני הבריות וזאת שנית שנפשו עליו לא תאבל מראות סרחון גופה ודין קבורה תוכיח וכמ"ש הכלבו

ואחר שהוברר הדבר בירור שאין אחריו כמוהו. שאי אפשר בעולם שיהיה טעם דתיי בהרחצת מים חמין למת ר"ל שלא נמצא ולא ימצא טעם למנהג הרחצת מים חמין שהוא מצד עצם נפש המת ממנה ואליה כי אדרבא יותר בזיונה מכבודה. נחנו נעלה לתור ולחפש על טעם סבריי שממנו הושתת המנהג הזה כי הא ודאי הוא ולא אחר ונמצאנו כי נדרשנו בעיקר מנהג הרחיצה שהרי גם מדברי הכלבו גם מדברי האורחות חיים המובאים למעלה ראש מבורר הדבר כביעתא בכותחא דעיקר מנהג הרחיצה אין לו עיקר מטעם נחת רוח לנפש המת מצד עצמה כי אם מצד החיים שלא יקוצו בטינופו ובהדיא קאמרי כן א"כ גם טעם המנהג של איזה מקומות שנהגו לעשות רחיצה זאת בחמין מאין הידים לומר שהוא מטעם אחר? אם לא שמטעם זה וגופיה כדי שלא יקוצו העם בריחו הוסיפו לרוחצו בחמין כיון שהרחצת חמין מטבעם עם לנקו' יותר ויותר וכן מבואר הדבר להדיא ברבינו מוהרד"ך שם דע"א ע"א וז"ל ואף אם נאמר דקצת מצוה יש בדבר דלא לחנם נהגו להרחיצו בחמין אלא דאית ביה טעמא או כדי לנקותו היטב שיהא נקי מכל טינוף וכעובדא דרבי חייא דפ' אלו קשרין ובפ' כל היד. דקאמר לבניו אל תקברוני וכו' או כדי שלא יקוצו העם בריחו וימנעו מלהביאו לבית הקברו' ע"כ ואחר שהדבר מבורר להדיא שהרחצת חמין כדי לנקותו היטב נגעו בו משום טובת העם כדי שלא יקוצו בריחו ולא משום עצם המת. א"כ מינה דעכשיו דמלינים המת ליום ולילה עד חצות והמת נתפח והרחצ' החמין מוסיף סרחונו עד להפליא ופותח נקבי עוריו וינס ויצא החוצה כל צחנתו וחוליו והעם לא זאת שקצים ונמנעים מרחיצה זאת אלא כי פחד קראם פן תדבקם חולי המדבק אשר בו ומתו ויש לחוש חשש ודאי שמא היו נמנעים מלהביאו לבית הקבורה. הא ודאי דינא יתיב לעמוד ולגזור בגזרת עירין פתגמא על מנהג זה ולבטלו כחרס הנשבר ולא יזכר עוד והשתא אם מעיקרו נתקן משום הטינוף דקיל צערו לבני אדם כנודע ומפורסם כ"ש דמטעם זה עצמו ראוי לבטלו דעכשיו לפי החוק החדש כי הוספת מים חמין הוספת סרחון למת הוספת סרחון הוספת צער אדיר וחזק וסכנה גדולה למשתדלים בקבורתו וחששא גדולה וקרוב' שימנעו העם מלהביאו לבית הקבורה ואם יביאוהו יהיה הולכת המת בבזיון מבהיל כי ריחו נודף באין מושיע

ואל תשיבוני שהרי רבינו מוהרד"ך לא על טעם כדי שלא יקוצו העם בריחו בלבד נשען לענין הרחצת החמין שהרי לעיל מזה כתב טעמא נמי כדי לנקותו היטב שיהא נקי מכל טינוף ונסתייע מעובדא דרבי חייא דאמר לבניו אל תקברוני וכו'. והתם ודאי אינו מטעם החיים כי אם מטעם שהנשמה מתביישת. וא"כ גם הטע' מכל טינוף דקאמ' היינו כדי שלא תתבייש הנשמ' וכן מוכח להדיא מכל מה שהביא הבאר היטב יו"ד סי' שנ"ב אות ג' שאחר שהביא לשון הרוקח שמחממין את המים לרוחצו הביא כמה דנרים מס' החסידים וס' מעבר יבק וס' החיים שבכולם עיין עליה' שלענין הנשמה שלא תתבזה נגעו בה. ואחר שכן הרי תברא לכל מה שכתבנו דענין הרחיצה או בקרים או בחמין לא לענין החיים כדי שלא יקוצו נתקנה אלא גם לענין הנשמה נתקנה כדי שלא תתבייש מראות טינוף גופה. על זה אף אתה אמור דמלבד דכל הדברים הצנומים דקיים כאלו אשר אין בהם לחלוחית דינא ותורה אין להשגיח עליהם כל כך כי אנן מתניתא וספרי הפוסקים אשר בית ישראל נכון עליהם ידעינן ולא אחרונים וספרי החסידים לענין ליכנס בס' סכנה או ס' צער בעלי חיים כנדון שלפנינו ודי לנו בטעם הכלבו והאורחות חיים שהם מקדמוני הפוסקים דלא טעמו טעם הרחיצה כי אם משום שלא יקוצו העם ותו לא. וכל שאנו מגדלים צערם ברחיצת חמין אנו מחוייבים לבטלה מטעם זה גופה וכמו שהוא ברור לכל בר דעת עוד זאת דגם הטעמים הקדושים והרוחניים אשר באו דבריהם בספרי החסידים האחרונים האלה לא נאמרו שעוריהן אלא באותם הדורו' של קודם המאה האחרונה הזאת שתכף שנתקרר הרוח היו נטפלין לרוחצו ולקוברו כמו שכן מתבאר בס' הרוקח שכת' בשנפטר ונתקרר כי הרוח יצא ממנו מביאין מים ומחמין אותם וכו'. הרי דמנהגם היה לרוחצו תכף שנתקרר וכמו שהוא עדיין בכל ארצות ישמעאל שאחר שנראו בו כל הסימנים הידועים לרוחצים וגדול שבכולם פתיחת נקביו והקרי הזב ממנו תכף מפשיטין אותו ומניחין אותו ע"ג קרקע וכשהגענו באופן זה שעדין המת הין לו ספק ביאוש הא ודאי מהיות טוב לנקותו היטב בחמין אל תקרי רע דלמאי תיחוש הרי עדין הוא כמו חי כמו חרון ואי משום שאחר הרחיצה בחמין ממהר להסריח כמ"ש מוהרד"ך וכמו שהחוש מעיר על זה הרי תכף נותנין אותו בארון ומוליכים אותו לבית הקבורה הרי אין נגע