שו"ת כרך של רומי עג

דבנוים על יושר השכל והסברה ע"כ. ואחר שכן גם הגאון בעל תוסיו"ט אחר שעלה בידו מן הרחצה ישוב נכון ואמיתי בקיום החכמה והאמונה וישוב דקדוק הלשונות שבפשטי המקראות והברייתו' היה לו להתטפל להסכי מעלינו תלונת השואל שבהרדב"ז והיא תלונת הר' שבות יעקב מעיקר הסוגיא. דמאי מקשי תלמודא לפי יסוד האמיתי מיתי הזה? וכאמור. וע"כ אין עלינו אלא לומר יפה שיחתן של אבות מתורתן של בנים. היא שיחתו של הגאון הרדב"ז שם שבשתי דברות כלל כל דברי הגאון בעל תוי"ט וישב פי' הסוגיא על נכון וז"ל וס"ל להרשב"א כפי הקס"ד דאין בשר המת מרגיש באזמל ושאני רימה דקשה למת יותר מאזמל והוה מצי לתרוצי הכי אלא משום דברייתא אתיא שפיר בהא דמשני אימא אין בשר המת שבחי מרגיש באזמל דתניא מי כתב מגילת תענית אמרו חנניה וסיעתו שהיו מחבבין את הצרות אמר רשב"ג אף אנו מחבבין את הצרות אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין מספיקין ד"א אין שוטה נפגע. ד"א אין בשר המת מרגיש באזמל ע"כ ואי מת ממש קאמר אין המשל נופל יפה על הנמשל דהא חיים הוו אלא לפי מאי דמשני אתי שפיר דהוו חיים ולא מרגישים כאלו בשרם מת אבל לעולם אימא לך שאין המת ממש מרגיש באזמל וא"ת כיון דמתים לאו בני הרגשה נינהו אפי' רימה נמי אינם מרגישים והיכי קאמר ר"י קשה רימה למת כמחט בבשר החי? י"ל דרימה כיון דהוי מיניה וביה כדי להעניש אותי על מעשיו מרגיש בו אבל שאר דברים אינו מרגיש וזה מפליאות השגחתו יתברך עכ"ד דברי אלהים חיים. עיניך הרואות כי מלבד שהרדב"ז קיים דעת הרשב"א והתוי"ט והוא משפט השכל הישר שאין בשר המת מרגיש באזמל בדרך טבעי וקשה רימה למת ובשרו עליו יכאב בדרך רוחני ולא עוד אלא כי ישוב הסוגיא עלתה לו על נכון וכיון הלכה לתלמיה שבאמתלפי משקל הדברים שהיו מדברים בבשר המת שבחי לא היה יכול לתרץ באופן אחר. ועיין ירושלמי פ"ג דתעני' שהביאו משל זה על תלמיד תלמידי דלוי בר סיסי והתם הוי על בשר המת שבחי ועיין יפ"מ שם וצדקו דברי הרדב"ז ז"ל עכ"פ לא אכחד שיש הפרש דבר מה בין דברי הרדב"ז למ"ש התוסי"ט ז"ל שהרדב"ז נראה שמקיים ההרגשה לבשר המת ממש שהרי בפי' קאמר שכדי להעניש אותו על מעשיו מרגיש בו שלשון הרגשה נופל בדרך טבע אבל שהוא מפליאות השגחתו יתב' בפרט זה דוקא כמו שסיים אבל שאר דברים אינו מרגיש והתיו"ט אינו מקיים כלל ההרגשה לבשר המת בשום אופן כי אם שנפשו עליו תאבל מראות השחתת גופה ואם באנו לשפוט בענין הזה ולהכריע ביניהם מצד משפטי השכל והסברה דברי התויו"ט ז"ל נראין עיקר כי כל מה שאנו ממעטים בענינים המרבים דברים היוצאים מגדד הטבע שפיר דמי אם לא שהקבלה מפורשת תכריע (ועיין להרשב"א ח"א סי' ט' ושם סי' תי"ד בכתב ההתנצלות) ודי לנו לתת משפט הרוחני לרוחני כמו שהוא ענין אבילות הנפש בהשחתת גופה ולא יזחו משפטי הטבעים מכל הדברים הנופלים תחת ההויה וההפסד הטבעי. ואם באנו לדון בזה מצד הקבלה והאמונה פשטי הסוגיאות מוכיחין הרבה כדעת הרדב"ז דפי' קשה רימה למת היינו קושי מצד ההרגשה הטבעית. שהרי סיים כמחט בבשר החי והוא דמיון שוה להרגש הטבעית ולא לרוחנית שהוא ענין איבול הנפש ודקדוק זה הוא מכריע הרבה מדקדוקי של התוסיו"ט באומרו: דבמת לא נשתמש בלשון בשר ובחי נשתמש בלשון בשר דאימור קיצר וסוף המימרא פי' כוונת תחילתה כמו שכן הוא משפט לשון הקודש כנודע לא כן בדקדוקינו שבאמת נראה יותר דהדמיון שוה בכל הוא דבפליאות השגחתו יתברך נותן רוח חיים למת כדי שירגיש בצער הרימה האוכלת בו כמו שמרגיש החי בצער האזמל. ואם קבלה מפורשת היא תו אין לנו להשגיח על משפטי השכל ודמיוניתיו. כי גם דבר זה יהיה נכלל בכמה אמונות אשר הם למעלה מהשכל ותחית המתים תוכיח ודברי הרשב"א ז"ל אינם מכריעות לא לס' הרדב"ז דבעינן רימה מרגיש הגוף הרגש טבעי בדרך פלאי ולא לס' התויו"ט דקושי הרימה הוא לנפש ולא לגוף בשום אופן כי הרשב"א לא נכנס בסוג הרימה כלל כי אם שהחליט שאין בשר המת מרגיש באזמל כלל ואפ' דלענין רימה יסבור או כדעת הרדב"ז או כדעת התיו"ט ויש לעמוד על זה לעת הפנאי כדי להכריע הדבר בפרט זה דוק' ר"ל בענין הרימה (וע' מעבר יבוק מאמר שפת אמת פ"ז ראיות להכריע כדעת הרדב"ז ז"ל אלא שאין גם אחת תלמודיית ורוח פסקנית ודוק שכל הראיות תלמודיות שהביא הרב שם בפ' כ"ה לקיים ההרגש' לבשר המת כבר העלה הריטב"א בחי' לאותם המסכתו' והר' חי' אגדות כתב עליהם הנפק שהכל היה בחלום ולא בהקיץ וכן העלה רבינו האי גאון בתשובת הגאונים נקראה שערי תשובה סימן קכ"ז) כי בשאר דברים כולם פה אחד מסכימי"ם ומעריבי"ם שאין בשר המת מרגיש כלל אם לא שלדבר שהוא בזיון הא ודאי כ"ע מודים דהנפש החיה מתאבלת ומצטערת בניוול גופה. וזהו טעם הקבורה כמ"ש הכלבו וזהו טעם מניעת ממנו כל דבר בזיון שאינו לתועלת גופו ונשמתו כי באמת הנפש ההיא עליו תאבל מבלי שום ריח ספק ודבר זה הוא יסוד אמונה אשר עולם בל ימוט. אבל בהרגשת בשר המת באיזה מין צער שיהיה (חוץ מן הרימה דבמחלוקת שנוי וכאמור) הא ודאי כ"ע מודים דאינו מרגיש כלל ועיקר וכלל שכבר עבר ובטל מן העולם ההרגשה לגמרי. ועיין להגאון הצ"ח נר"ו בהגהותיו למס' שבת די"ב ע"ב ונעלם ממנו כל זה וע"ז הניח הענין בצע"ג מאד. וכיורד ברשות אומר. דלא שמע לי אלו ההגהות החדשות להביא בתלמוד דברי האחרונים ולפלפל בהם כי דרך ההגהות הנאותות לחברם אל התלמוד אינם אלא כי אם אותם שהם רשומות ממס' למס' או מתוספתות בירוש' לא פלפול בדברי האחרונים או הראשונים שענין זה צריך בקיאות גדולה בכל עקר ספרי ישראל כדי לבא אל תכלית דבר אחד. וא"כ הענין עצמו מוצאו מטבע הגהה ומכניסו במלאכת החיבורים אשר כותלי ב"המ מלאים זיו ומפיקים נוגה וימחול לנו הגאון נר"ו הגם שגדול כבודו כי האמת יקרה היא מפנינים גם לו גם לן: והשתא דאיתית להכי יצא לאור דין הרחצ' מים קרי' למת כשמש בחצי השמים דלמאי תיחוש לרחוץ אותו בחמין ל אי משום בזיון למת ליכא שהרי מעולם לו שמענו שהרחצת מים קרים נכלל בסוגי הבזיונות אל המתים שכבר מתו ולאשר חיים עד הנה ולית בהו כי אם צער הקרירות ותו לא וכל חי מרגיש לא כן במת דהא איפסיקא הלכתא מפום אריוותא דחוץ מהרימה אין בשר המה מרגיש וא"כ מאין הידים לאסור הרחצת המת במים קרים? ועוד הנני יוסיף להפליא ולומר דהגם דיתעקש המתעקש ויאמר גם בלא טעם דהרחצת מים קרים למת אין לך בזיון גדול ממנו