שו"ת כרך של רומי עב

דשמעתא בב' מקומות הנז"ל דהמת יודע ונפשו עליו יכאב? ובר מן דין קשה מענין החנוטים ויעקב סבא קדישא יוכיח ואין לומר דאין להביא ראיה מקודם מתן תורה דהא לא ראינו דאחר מתן תורה נאסר זה בפי' בחמשה חומשי תורה ואין לנו כי אם פסוק איוב כי יוכל להתפרש בכמה אופנים וכמו שיבא וא"כ באופן כזה למדין מקודם מתן תורה ועל הכל שאמונת השארת הנפש היא מורשה קהלת יעקב מקודם מתן תורה כי אברהם אבינו ע"ה הוא אשר בנה ואשר נטע יסודי האמונות והדעות ובמתן תורה נתפרשו הדברים יותר כנודע ואי דבר זה הוא נגד אמונת השארת הנפש לא היה יוסף מניח לחנוט ליעקב אביו אשר מענין החנטה הזאת למד הרשב"א ח"א סי' שס"ט ונכפלה בסי' תתי"ו ופסקת מור"ם ש"ע. יו"ד סי' שס"ג להתיר לתת סיד על מת למהר העיכול וסיים וכתב דכיון שהוא לכבוד אין כאן משום בזיון ואין כאן משום צער שאין בשר המת מרגיש באזמל כ"ש בסיד והחנוטים קורעים אותם ומוציאים מעיהם ואין כאן לא משים צער ולא משום בזיון עכ"ד. אמת שעל תשובה זאת עמדו עליה אבות העולם ובראש' הרדב"ז דפוס ויניציאה סי' תפ"ד והרב שבות יעקב ח"ב סי' צ"ז והרב תויו"ט פ"ב דאבות משנה ז' מרבה רמה עי"ש שהשואל שבהרדב"ז והרב שבות יעקב תמהו עליו דאיך החליט לומר דליכא משום צער יען אין בשר המת מרגיש באזמל אחרי שהתלמוד אוקומה הא בריתא שאין בשר המת שבחי מרגיש באזמל דאי לאו הכי קשה מה שאמרו קשה רימה למת כמחט בבשר החי ונסתייעו ממקרא מלא אומרו. אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל ואיך יחליט הרשב"א לומר אין בשר המת מרגיש באזמל ז והרב שבות יעקב יען כי לא ראה תשו' הרדב"ז כי בימיו לא עלתה על מזבח הדפוס נדחק הרבה וכתב דהרשב"א באשגרת לישן קאמר אין בשר המת מרגיש באזמל אבל לעולם מרגיש הצער ועיקר כונת הרשב"א הוא דמשום כבודו מוחל הצער ובאמת תירוץ זה אין לו שחר וכמובן הפשוט דסוף סוף הרשב"א יודע לסדר דבריו ובפירושא קאמר דמשום בזיון ליכא משום דזהו כבודו ומשום צער ליכא משום דאין בשר המת מרגיש באזמל נמצא דהא דכבוד כבר אמרה ולא נשאר כי אם ענין הצער הטבעי וע"ז דחאהו באמת הבנין באומרו. אין בשר המת מרגיש באזמל נמצא דמברר דבריו דאין המת מרגיש בצערו בדרך טבע ולא שמוחל על צערו ועוד אעיקרא זה חובה על כל בעל דת לקרב כל הדברי' אל טבעם ולא להרבות אמונות המתנגדות אל השכל הישר הנטוע בנו התינח באמונת השארת הנפש שמהות הנפש הוא ענין נבדל בפני עצמו וכמ"ש הכתוב וייצר ה' אלדים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים וכיון שכן ענין השארת הנפש מתקרב הרבה אל השכל החד והעמוק כי היא הנפש אינה מתה במיתת הגוף הטבעי כי אם במיתה הרוחנית על דרך שאמר הכתוב הכרת תכרת הנפש ההיא וכיון שאמונה זאת היא מבוארת כי דבר אין לה עם משפטי השכל וחוקותיו הטבעים יען היא מהדברים הרוחנים אשר הם למענה מהשכל ואינם תחת ממשלת חושיו הא ודאי נאמר עליה ונפשו עליו תאבל שהרי היא בחיים חייתה ולא מתה במיתת הגוף וע"ז מתאבלת באיבול ונוול גופה אבל להחליט להאמין שגם בשר המת מרגיש בצער טבעי אחרי שכבר מת ועבר ובטל מן העולם ובטלו חושיו לגמרי עד כי עלה באשו בכבלי ברזלי אמונות כתלו לא נאסרו עם בני ישראל המיושרים הראשונים שונים באלהיות ובדעות ועל דבר זה אפי' קטון שבת"ח יוכל לצאת לקראת נשק ולהלחם מלחמת מצוה כזאת מבלי שום ריח ספק. ומי יגלה עפר מעיניך הגאון בעל תוסי"ט שכתבת שם במס' אבות דברים שקולים בשקל החכמה והאמונה החוברות אשה אל אחותה שעל אותה שאמרו רז"ל קשה רימה למת כמחט בבשר החי כתב וז"ל וכל דבריהם נאמרים באמת שלמת עצמו קשה ולא שקיימו בזה ההרגשה למת ועשו את שאינו ישנו אבל אמרו הקושי הזה כלפי נפשו של המת הרואה בניוולו של הגוף ומצטערת מאד על זה והרי הנפש היא קיימת והסכימו בזה גם חכמי האומו' רצוני לומר בהשארת הנפש וזה שאמר הכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל ואמר בשרו עליו יכאב כפי' ראב"ע שהוא לשון השחתה כמו וכל חלקה טובה תכאיבו באבנים והוא לשון מושאל לדברים הבלתי מרגשים שההשחתה בהם כמו הכאב אל האדם ע"כ ומבאר הכתוב שאמנם נפשו עליו תאבל בכאב ההוא (ר"ל בהשחתה ההיא וכנז"ל) שהיא א רואה ויודעת ומכרת בגוף אשר היתה בו ומהך קרא למד חד מ"ד בסוף פ' שואל שכל מה שאומרים בפני המת יודע עד שיתעכל הבשר וע"ז כיוונו באומרם. קשה רימה למת שר"ל מצד הנפש היודעת זה ותדע שכן הוא דעתם ז"ל שבמת לא הזכירו בשר ובחי אמרו בבשר החי וה"ל להשוות הלשון ושיאמרו קשה רימה למת כמחט בחי או שיאמרו ג"כ בבשר המת אבל דעתם שהוא קשה למת לא לבשר המת שאינו מרגיש כלל אבל למת הוא קשה ירצה לנפשו ואל תתמה שקורא לנפש בשם מת שכן הוא אומר ודורש אל המתים ובלי ספק שענינו הוא אל נפשות המתים וכו' וכו'. ושוב מצאתי בס' הכלבו שכתב בטעם הקבורה שהוא מפני שקשה לנפש כשתראה הגוף מתבזה ומוטל בלי קבורה וכו' גם מצאתי בתשו' הרשב"א סי' שס"ט ג"כ בפשיטות שאין צער למת באזמל והחנוטים יוכיחו. עכ"ל הגאון המאיר לארץ ולדרים בדבריו הזכים והברי' אלא דזוהי שקשה דעדין לא הציל ודאי להרשב"א מהקושיא העצומה מגוף ההלכה דאי כדבריו מאי מקש' תלמודא להדיא דאין בשר המת מרגיש באזמל מההיא דקשה רימה למת עד שמפני קושיא זאת הוכרח לדחוק עצמו ולומר דאין בשר המת שבחי מרגיש באזמל לימא שאני רימה דקשה לנפש המת ולא לבשר המת ממש וכמו שהוא האמת ומקושיא זאת העלים עיניו הגאון בעל תוי"ט שאם באמת דבריו אמת וצדק והשכל הישר שופטן מצד עצמם עכ"ן זאת חובתינו להישיר כל מעגל שלא ישאר שום דבר מוקשה בתלמודנו הקדוש לא נגד הדין ולא נגד השכל ומי לנו חסיד בכל דעותיו כהגאון רש"ל ז"ל שכתב (בתשו' הובאה בתשו' מורם סי' ו') שאפי' כי אין לנו אלא מה שהסכימו חכמי התלמוד וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' שחיטה מ"מ מה שנוכל לקרב הדברים התלויים במקור הטבע למקור נובעו שלא יהא כחוט השערה נגד התלמוד ודברי הגאונים נעשה ע"כ וכיוצא לזה כתב התשב"ץ ח"ב סי' קכ"ח ואעפ"י שדבריהם ז"ל הם דברי תורה ואין צריכין חיזוק טוב הוא לסמוך אותם בדברים שכליים כדי להטעימן ולהבין יופי חכמתם ע"כ והרב חוות יאיר סו' סי' ט' סיים וכתב וז"ל וכל הלכות פסוקות מסתברא טעמיהו