שו"ת כרך של רומי עא

דמטעם זה נקט במתני' דפ' שואל מחשיכין על התחו' על עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין ולא נקט להביא לי שמן לסוכו ומים לרוחצו דהני לא צריכי למת אלא שנהגו עכ"ד הנה מורד"ך ז"ל האריך הרחיב כיד ה' הטובה לברר דבר זה כביעתא בכותחא עד שלא הניח שום ספק בדבר ויפה כיון בבירור הענין שהוא מטעם מנהג דוקא ואין להדבר ריח חיוב מן התלמוד וזה תימה על הרב שלחן גבוה י"ד סי' שנ"ב או' ו' שהבי' לשון בעל מ"ע שכתב דשורש דין הרחיצה מובא בתשוב' הגאונים ע"ז כתב וז"ל. ואני לא ידעתי מה לו להרחיק עדיו להביא משם הגאונים והלא ברייתא היא בא"ר וכו' ופסקו הרמב"ם לקמן וכמ"ש הלח"ם גם בשבת תנן עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו וכו ' א"כ לא היה להמ"ע להביא משם הגאונים עכ"ד. ולפי האמור דבר ה' בפי בעל מ"ע ז"ל שבאמת להניחו מנהג לדורות צריך ראיה מתשו' הגאונים הא לאו הכי מנא לן דנהגינן גם עכשיו דהרמב"ם ירשום מנהג זה על ס' מחוקק לדורות אימור נתבטל כאשר נתבטלו כמה וכמה מנהגים המוזכרים הא דסיכה והא דקושרין לחייו (לבד בא"י וטורקיאה וכמו שיבא לקמן) והא דפוקקין והא דהדס וכיוצא כחלילין ומקוננות ומענות הטפחות ע"ז בא הר"מ להדיא לפסוק שכבר הונהג דבר זה גם אחר חתי' התלמוד ואין ראיה בתשו' הגאונים והוא ברור המורם מכל האמור שהענין הוא מתורת מנהג ותו לא וכן כתב הכלבו דק"ל ע"ב מצות עשה של דבריהם להתעסק בכל צרכי קבורה ולהוציא המת ולשאת אותו על הכתף ולילך לפניו וזה המנהג אשר נהגו בו ישראל במתים ובקבורה הוא שמעמצין עיניו של מת ואם נפתח פיו קושרין את לחייו ומדיחין אותו כדי להעביר זוהמתו שלא יקוצו העם בטלטולו ע"כ הראת לדעת שבמצות קבורה ולויה והדומה כתב בלשון מ"ע מדבריהם ובהדחה ושאר דברים כתב מנהג שנהגו בו ישראל ולא עוד אלא שמעיקר טעמו מוכח שאינו מצוה דאם היה הענין נוגע לכבוד המת עצמו ממש כמו הקבור' והלויה הא ודאי שייך מצוה אבל כיון שעיקר טעם הרחיצה כדי שלא יקוצו העם בטלטולו היכי שייך לתוארו מצוה? ובאמת אינו אלא צורך מצוה כיון דמצו' לקוברו א"כ הוא צורך מצוה שיהא נקי כדי שלא יקוצו העם בטלטולו וכן הן דברי מוהרד"ך ז"ל שם רע"ט וע"א דרחיצה לא הוי אלא הכשר הדבר דהיינו הכשר קבורה וכ"כ להדיא הרב אורחות חיים דפ"ו סע"ב וז"ל. ולחמם מים לרחיצה מותר ג"כ (מכאן הוציא מרן בא"ח סי' תקכ"ו דינו ודוק) שמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והוא דאיכא צורך יו"ט או צורך מצוה והא איכא דעיקר הרחיצה מקדם היא לכבוד המת שלא יקוצו העם בריחו וימנעו מלהביאו ולפיכך נהגו לנקותו ולטהרו מכל טנוף עכ"ד ואחר שכן מה מאד יש לתמוה על מרן ז"ל יו"ד סי' שנ"ב שהשמיט בכל הדינים הללו ענין מנהג ופסקם כאלו דין גמור והלא מקורם הם מהרמב"ם והטור וכל הראשונים וכולם פה אחד לא פסקוהו כי אם בתורת מנהג ונראה שלזה הוא שנרגש בעל באר הגולה שרשם וכתב וז"ל. טור בשם הרמב"ם בשם מנהג כל ישראל ואפריין נמטייה דיפה דקדק

פש גבן לעמוד ולבאר מאיזה מקור נחצב המנהג הזה בקצת מקומות שתהיה הרחיצה במים חמין ומאיזה טעם נתיסר הנה בכל הראשונים אשר בידינו אין הוכחה כלל שהרחיצה תהיה בחמין כי אם באומרם מדיחין אותו וידוע כי ענין ההדחה קילא מרחיצ' וכ"ש מרחי' חמין וכמובן הפשוט אמת שבאורחו' חיים וכנז"ל להתיר להחם ביו"ט וכן פסק מרן בא"ח סי' תקכ"ו כ' דמזה מוכח דהיה המנהג לרוחצו בחמין דאי לאו הכי הויא מלאכה שאינה צריכה כלל וזה לפום ריהטא די והותר למצוא שורש למנהג הזה אבל עכ"ז עדיין לא יגהה מזור דעכ"פ מדברי האורחות חיים לא מוכח להדיא דהדבר הוא לעכובא כי אם דינא קאמר שאם נהגו לרוחצו בחמין דמותר ביו"ט כיון דהותרה ההבער' לצורך וכו' וכנז"ל אבל לעולם אין מדבריו שום משמעו' דהוי רחיצת חמין למת לעכובא בשום אופן ר"ל לעכוב' בערך מנהג בענין הרחיצה והבן אבל המקום אשר נראה בו שהוא קצת לעכובא הוא מ"ש הרוקח דכ"ב ע"ב וז"ל. כשנפטר ונתקרר כי הרוח יצא ממנו מביאין מים ומחממין אותם ומרחיצים כל גופו ואיבריו ופניו וראשו ואח"ך לוקחים ביצים ויין וטורפין יחר מעורבין ומרחיצין ראשו והמתעסקים בו רוחצים ידיהם במים ומלח וכו' יעוש"ב כל דיני הלבישה והקבורה

הנה מלשון זה של הרוקח אין ספק כי נתפשט המנהג באלו המקומות ברחיצת המת במים חמין כי חוץ ממקור זה לא מצאתי בשום א' מהראשוני' דמורה הדבר לעכובא כי אם בס' הרוקח הנז' ותו לא והשתא נחזי אנן טעמא דמילתא ר"ל מה טעם סבריי או דתיי נוכל למצוא במנהג הרחצת גוף המת במים חמין ולפום ריהטא היינו יכולים למצוא בו טעם דתיי והיינו דכיון דאסיקנא בפ"ק דשבת דקשה רמה למת כמחט בבשר החי ואוקמוה ההיא ברייתא דאין בשר המת מרגיש באזמל דאיירי בבשר המת שבחי אבל לעול' בשר המת שבמת מרגיש ודבר זה ג"כ הוא ענף אילן האמונות אשר בידינו וביד כל האומות הבאים אחרינו בהשארת הנפש אשר בל ימוט עולם א"כ מינה כל דבר הגורם הרגשת בשר המת כאזמל הזה הא ודאי ראוי לשרש אחריו כי גורם צער לבשר המת לפי יסוד אמונה וכאמור ומינה בהרחצת גוף המת במים קרים כשלג דהא ודאי אלו היה חי היה מרגיש בצערו א"כ אף כי אחרי מותו לא נרחצנו כי אם במים חמין מת כמו חי ממש ואעיקרא יאמר האומר. כי בלאו הכי הוא מקרא מלא באיוב סי' י"ד פ' כ"ב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל אשר מזה למדו שם בסוף פ' שואל דקנ"ב שכל מה שאומרים בפני המת יודע ער שיתעכל הבשר ואחר שהדבר מבורר כשמש בחצי השמים הן מפשטי המקראות הן מריהטא דשמעתא דהמת מרגיש ויודע עד שיתעכל הבשר והוא כמעט יסוד אמונה א"כ כל מה שאנו יכולים למעט בהרגשת צערו של מת הא ודאי מחויבים אנו בבל יעבור וענין הרחצת מים קרים אף הוא כאחד מהם בלי ספק והרי לפנינו טעם דתיי בנוי ומשוכלל על יסודי התורות והאמונות שלפום ריהטא אדיר וחזק אלא שאם כנים אנו בטעם זה מלבד שקשה על מנהג כמה עיירות גדולות בתורה וביראת חטא כד' ארצות הקדש וכל הטורקיאה ואפריקא בכלל שיש בה עיירות המוקפות חומה זו תורה דלא נהגו מנהג זה לרוחצו לא בחמין ולא בפושרין כי אם במים קרים כשלג אפי' בתקופת טבת וח"ו שנאמר על כללות עיירות גדולות שמהם תצא תורה לכל הגולה דיטעו טעות מפורסם כזה לגרום צער למת והוא נגד פשטי המקראות וריהטא