שו"ת כרך של רומי ע

ל"ו שעות וע"י זה המת נתפח ונבאש כנודע ומפורסם מכה זאת אשר עד הצואר הגיעה ושארי להו מארייהו לאותן שסייעו באותם הימי' בקיום דבר זה כי נניח ענין הלנת המת וכל מה שבא בזוה"ק בקרן זוית כי מי יודע? דאפשר דהלנה כזאת היא לטובת הכללות (לפי דבריהם) עכ"פ אין לך קלנא להאי גופא קדישא צלם אלדים גדול מזה והצער בע"ח מכל קרוביו ואוהביו העומדים ממעל לו אשר אין לו קץ ותכלית. ג' דרוב בני הקהלה עניים במקום אחד בתוך הגי"טו עומדים צפופים והנם זועפים כמעט קבריהם בתיהם ולא בדרך גוזמא ובפרט בימות הקיץ איכא סכנת נפשות וזה מלבד שכל המתים בימות הקיץ במדינות אלו כבר נגעו לדין מת שהסריח ונמצא מתבזה בין החיים בעונו' (וכאן אודיע צערי לרבים שהרבה טרחתי לתקן ולהזמין בית מוכן בתוך הגי"טו מתוקן בו כל הנצרך להרחצת המת ולשומרים. ומכי יעבור ג' שעות מפטירתו יוליכוהו הכתפים שם ומשם לבית הקברות והיינו מרוחים כמה צערים המצויינים ואפשר היה לו דין נמסר לכתפים המוזכר בסוף סי' שמ"א ועיין באחרונים ואכמ"ל אכל הן בעון אחר כל עמל וטורח ואיבוד כחי ימים ולילות לא עלתה בידי לא מינה ולא מקצתה כי הן בעון פרנסת והנהגת ישראל בעיקר הדברים שהצלחת נפש הישראלי תלויה בהם מסורה ביד ע"ה אשר לא ידעו ולא יבינו ובשגעון ינהגו ה' ירפא שבר שארית ישראל הפזורים בזאת סג הגולה כיר"א) וע"כ הצרים הוסף חום האש והעשן העולה דרך חלונות וראה בעיניך קורא אהוב! כגיהנם פתוחה מכל צד ופינה באותם הבתים הנמוכי' והצרים ומצוקים וע"כ אילין דהוו היה לבי בקרבי בוער באש לבטל לפחות הרחצת החמין כי כל למעוטי בטפלה ש"ד והיו רעיוני עולים ויורדים בי כי כבר נודע כי לעקור מנהג קדמון בענין הנוגע לפום ריהט' לכבוד המת יחרד הפוסק וילפת עד כי מן השמים נלחמו כי בשנת התר"ח נפטר לב"ע איש מיקירי הארץ אשר היה נמנה בוער שלהם והוא היה חולני בחולי השחפת הוא הנקרא טיזיאה ולא עברו שעות זמניות כי נתפח ונבאש דבר להפליא ויחתרו להקטיר קטרת סמים להעביר הריח ולא יכולו כי היה כבד מאד ואת כל אלה העשן כולו של מדורת העצים המבוערת לחמם המים היה נכנס מן החלונות לעיר עיני הרוחצים וכל העומדים שם והבית אשר המת מושכב שם האמה מזה ובו בפרק ראיתי פני הרוחצים שנהפכו כשולי קדרה כי יראו האנשים פן תדבקם חולי הנפטר ומתו כי חוליו אשר חלה בו מאז השנים הוא חולי מדבק כנודע ותכף ומיד אזרתי כגבר חלצי וגזרתי אומר לרוחצו בפושרין גמורים ואמרתי אני אל לבי הגיע העת והזמן לדרוך על במותי ענין זה ולומר בקל קרנא או כנוס או פטור ותכף בחזרתי לביתי ולבית מדרשי נטפלתי בענין זה

וזה החילי בס"ד

ואשיב בקיצור מלין כי אין הפנאי מסכים להאריך ואומר. הנה אין מי שיוכל להכחיש דאפי' שמצאנו במתני' דפ' שואל דקנ"א שאמרו עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיז בו אבר כיעו"ש דמוכח להדיא דהוא מנהג קדמון בישראל לרחוץ את המת ולסוך אותו עכ"ז לא מפני זה יקנה הענין תואר דין גמור שאם לא ירחצוהו עברו וביטלו מצוה אפי' מדרבנן יען וביען לא מצאנו לדבר זה זכר דין בשום מקום מהתלמוד שמחייבנו בהרחצת המת כמו שהוא בענין הקבורה והאבילות והדומה מכל זה טובה תוכחת דאינו אלא מנהג קדמון שהונהג באומה מימי עולם ותו לא וע"ז יפה כתב הרמב"ם בפ' ד' מה' אבל וז"ל. מנהג ישראל במתים דבקבורה כך הוא מעמצין עיניו של מת ואם נפתח פיו קושרין את לחייו ופוקקין נקביו אחר שמדיחין אותו וסכין אותו במיני בשמים וכו' הרי להדיא שהרמב"ם לא העתיקו כי אם בלשון מנהג והאמת אתו וכאשר הוכחתי ומרן כ"מ לא הביא מקור דין זה ואין לנו לומר כי אם כמ"ש מוהר"י אזולאי (ועד לחכמים מע' הכף או ז' עיש"ב) והרב מגדל עוז כתב שמקור כל הדינים הללו הם בתשו' הגאונים ואין לא ראינו ראיה שכמה תשובות הגאונים מרוב עונינו אבדנום והרב לח"מ כתב כדברינו שדבר זה נלמד מההיא דפ' שואל וממ"ש במס' שמחות ופסקו הר"מ לקמן הלכה ה' הגוסס אין וכו' ולא סכין ולא מדיחין אותו כיעו"ש וכונת הלח"מ ודאי כמו שכתבנו דמאלו המקומות מוכח דהיה המנהג כן ולא שהוא דין דבאמ' דבר זה ר"ל שהיה דין אין לו שורש בשום מקום דאם היה מצד הדין אינו שותק התלמוד בבלי וירושלמי והדומ' ממס' חיצוניות להשמיעם במרום והוא ברור יותר מביעתא בכותח' וכן דעת הטור שהביא לשון הרמב"ם כדמותו כצלמו בלשון מנהג ותו לא אלא שטעות סופר נפל בכל הטורי' שכתוב ופוקקין את נקביו אחר שמדיחין אותם וסכין אותן במיני בשמים דמדקאמר אותן ולא אותו נר' שהרחיצה אינה אלא בנקבים מקים הטנופת ותו לא דנר' דשאר רחיצת הגוף כולו אינו אפי' בתור' מנהג ולפום ריהטא כך היה נראה שהרי עיקר הטעם כמ"ש הכלבו שהביאו מב"י ז"ל והאורחות חיים כמו שיבא והוא כדי להעביר זוהמתו כרי שלא יקוצו העם בטילטולו וא"כ מינה דשאר הגוף דלא שייך בו זוהמא הא ודאי אינו אפי' בתורת מנהג ועל זה נוכל לומר שדייק הטור בק"ע לומר אותן ולא אותו להורות שדוק' הנקבים שיש לחוש לזוהמא מדיחין אותן ולא אותו ר"ל כל הגוף דליכא למיחש לזוהמא אלא דמה נעשה שמעיקר המשניות דפ' שואל ודאבל דבמי שפסק הר"מ לקמן מוכח להדיא שמנהג ההדחה היתה בכל הגוף שמלבד דגרסי' מדיחין אותו עוד זאת דבאלו המשניות לא קאי על פוקקין נקביו כדי שנתלה בטעות סופר וכן פסק מרן מדיחין אותו וע"כ אין ספק דיותר ראוי לתלו' הטעות בטור ממה שנתלה בהמשניות ובדברי הרמב"ם. איך שיהיה נקוט מהא דלכל אפיא הוא מנהג ולא דין בשום אופן וכן כתב להדיא מוהרד"ך בית כ"ב חדר ד' וז"ל. ומשום מצוה להרחיץ את המת קודם שנשימהו בארון ליכא דהא לא מצאנו לה לא שורש ולא סמך בדברי חכמים אלא שנהגו כן עכ"ד ואיך יאמר הרב שלא מצאנו לא שורש ולא סמך אחרי המשניות הערוכו' הנז"ל? אם לא שתאמר בהכרח כמו שהוכחנו שבאמת לא מצאנו לו שורש בדברי חז"ל שאנו חייבים בהרחצת המת מן הדין ולא סמך מן המקרא שיהיה הענין טובה למת כאשר מצאנו בענין קבורה והדומה אלא מנהגא בעלמא וכמ"ש גדול אדונינו הרמב"ם והוא ברור ושוב השקפתי היטב בעוד למטה ג' עמודים שם בדברי מוהרד"ך שהוסיף וכתב וז"ל. דהא ברחיצה לא מצינו לא שורש ולא סמך בתלמוד דאע"ג דאמרי' במתני' פ' שואל הנז' ומדיחין אותו לא משום שחייב להדיחו קאמר דהא קאמר נמי סכין דהשתא לא נהגינן ביה אלא מה שנהגו לעשות קאמר וכן מצינו כימי האמורים שהיו נוהגין בהדס כההיא וכו' (ר"ל ועכשיו אנו נוהגים) ואפשר