שו"ת כרך של רומי סט

ומילה בבית הכנסת אין אומרי' אבל אם בא אבל לב"הכ אומרים אחרי המחי"ר אי מהא לא איריא דאימור דמשו' דברוב תפוצות ישראל ובפרט באיטאליא ובפרט פה רומא מקום השבולי הלקט שהיו מתפללין בבית האבל בל לעולם ע"ז כתב בבית האבל ויען שאין המנהג להתפלל בקביעות בבית החתן לילה ויומם כענין האבל לכן נקט ביאתו לב"הכ ואה"ן דאם הוה עובדא דהחתן יתפלל בביתו לא יאמרו תחנונים וכן אם בא האבל לב"הכ לא יאמרו ואם דינא דוקא קאמר האבל בבית האבל אבל בב"ה לא משגיחינן ביה כגון דא לאו מילתא זוטרתי היא והו"ל להשבולי הלקט לאשמועי' בפירוש ומי זוטר ליה הך דינא כי לא העלהו על דל שפתיו? ומכ"ש כי טעם הכנ"הג ז"ל קליש טובא לחלק בין הנדונות ואדרבא לענין האבל אית ביה תרתי חדא דאיקרי חג וזאת שנית שלא לעורר את הדינין טפי מחתן ומי זוטר לן הך טעמא בתרא כדי שלא נשגיח עליו ובפרט במקום שלא בא הדבר מבואר בשבולי הלקט שהוא מקור מנהג זה ולא עוד אלא כי יד הדוחה נטויה לומר כדאמרן דהשבולי הלקט לא דיבר כי אם לפי המנהג והמנהג כבר פשט להתפלל בבית האבל וראיה שבחתן לא דיבר לענין ביתו דאין המנהג להתפלל בבית החתן בקביעות ובזה יש לתמוה על מרן ז"ל ששינה בלשונו וכתב דנהגו שלא ליפול ע"פ לא בבית האבל ולא בבית החתן ולא בב"הכ ביום מילה ולא כשיש שם חתן דמזה הוכיח דחתן הוו ביה תרתי בביתו ובבית הכנסת ובאבל לבד בביתו וזה באמת תימא מהיכן יצא לו דין זה? הלא מקור דין זה הוא מהשבולי הלקט ושם לפי האמור ומבואר אין חילוק זה יוצא בשום אופן שבעולם ודברי מרן ז"ל הם כס' החתום. ועל הכל דאנו רואים מילתא בלי טעמא וכמו שכבר כתבנו דטעם הכנ"הג קליש טובא ולא יגהה מזור לחדש דבר מעתה ובפרט שאנו רואין מנהג מפורסם הובא בתשו' הרשב"ש סוף סי' תקפ"ד וז"ל. דע שמנהגנו בכאן באלגי"ר שלא ליפול על פניהם באותו יום ולא למחר עד שיקבר ואח"ך רצוני לומר אחר שיקבר בב"הכ נופלין ע"פ ובבית האבל אין נופלין וביום שיצא האבל לב"הכ בתשלום אבילות אותו יום ג"כ בתפלת שחרית אין מנהגנו ליפול ע"פ בבה"כ והכל כפי מנהג העיר כי אין זה דין אלא מנהג ע"כ. הרי חידוש נפלא שכל הקהל אין נופלין ע"פ ביום שיוצא האבל לבה"כ ולטעמי דהרב שיירי כנה"ג הוא מנהג שאין לו עיקר ושורש. אלא ודאי דלא שנא ואי היה הענין מבורר כדברי השבולי הלקט לומר בב"הכ כשיש אבל שתיקנא כיון שהוא מנהג וכבר סיים הרשב"א והכל הוא כפי מנהג העיר אבל אחרי כי אין מבורר בדברי השבולי הלקט ואדרבא מונח להפך שהרי באבל נקט בית האבל ולא בית הכנסת ובחתן להפך ב"הכ ולא בית מזה מוכח להדיא דשבולי הלקט עפ"י מה שהוא הרוב מבאר מנהגיו והוא ברור לע"ד וכן נראה שהרגיש הרב יד אהרן במ"ב שהביא תשובת הרשב"ש הלזו וסיים וכתב ועיין שיירי דאין ספק דכיון אל האמור איך שיהיה לענין דינא דאם בא האבל באקראי לב"הכ לית דין צריך בושש דודאי בתר הרב כנ"הג גרירנ' בלי ספק דלא עבדינן מינה עיקר ומי יבא אחרי המלך? ובפרט לפי פשט מרן ז"ל אבל בנדון שלפנינו דבא האבל לב"הכ עם החברה של מנחם אבלים או מגישי מנחה דכולם גרירי בתר האבל הא ודאי דינא יתיב שלא לומר תחנונים דכבר הוכח להדיא דעבדו מיניה עיקר ובאים לכבודו אמבוהה דגברי והכל לפי ערך כבוד האבלים כגון דא ודאי יצאנו מידי טעמו של הרב כנה"ג וכיון שיצאנו מזה הרי מנהגי ארגיל לפנינו ולו יהי שהדבר מסופק וכמו שבאמת גם בעיקר חילוק זה מסופק הדבר בלשון שבולי הלקט והרי איכא תרי ספקי חדא שאפשר שהשבולי הלקט לא כתב בית האבל למעט ב"הכ כי אם דוקא משום דהמנהג להתפלל בבית האבל ולעולם האבל אינו יוצא לב"הכ ואת"ל דדוקא קאמר בית האבל ולא ב"הכ ספק דטעמו כמ"ש הכנ"הג דאנשי הקהל לא גרירי בתריה א"כ בנדון שלפנינו דגרירי בתריה אפ' לא אמרה למילתיה וכל דהדבר בספק אי אמרי נ"א או לא כבר כתב מוהר"י מולכו בתשו' כ"י הובאה בס' ברכ"י א"ח סי' קל"א א"ו וז"ל כשיש ספק אם יפלו על פניהם יותר טוב שלא ליפול דנא' רשות ואם לא יפול אין בכך כלום עכ"ד ובפרט למה שטעים מוה"ר בס' ברכות המים ד"א ע"ג במנהג ירושלים תוב"ב שאין אומרים תחנונים בבית המת גם אם אין שם אבל מטעם שלא להחזיק למת לרשע כיעו"ש בדבריו באורך לפי סודן של דברים ועם שהוא סיים וכתב. זהו על צד הדחק לדעת טעם למנהג ישראל עכ"פ היה טעמו טעם מבעית ומי הוא זה ואי זה הוא שיוכל להכניס ראשו ולהכריע בספקין לצד האחד יותר מהב' שמלבד דהוו תרי ספקי שלא לומר תחנונים עוד זאת דמכריע הוא לכף חובה לנפש המת כי ע"כ בהצטרפות כל הני טעמי בנ"ד אין ספק כי שוא"ת עדיף וכן נעשה מעשה וה' יצילנו משגיאות כיר"א ושוב אחז"ר מצאתי בא"ח סוף הלכות הבדלה דס"ט ע"א שכתב וז"ל באות ג"ל בערבי שבתות במנחה אין אומרים תחינה וכו' ובכל ז' ימי החופה בבית החופה ובבית האבל אין אומרים אותן ולא בשחרית כשיבא החתן או אבל או אונן בב"הכ ע"כ עלז לבי בה' למצוא באחד מן הראשונים הדבר כל כך מפורש כמו שהעליתי ועכשיו התחזקה השערתי על השב"הל ז"ל שכן הוא דעתו ודיבר בהוה שחתן בב"הכ והאבל בביתו כמו שדיבר גם הא"ח בהוה ר"ל בשחרית ולא במנחה דעל כרחיך שאין הפרש ביניהם אם לא דדיבר בהוה דבשחרית באים לב"הכ מפני הס"ת והדומה ובמנחה מתפללים בביתם מפני המנחמים הבאים שם והוא ברור

סימן י"ב

כשנתקבלתי למ"ץ פה העירה רומא יע"א לא עברו ימים מועטים ומע' אנשי החברה הקדושה של הרחיצה שמעו מאחורי הפרגוד כי בהיותי בע"ק ירוש' תוב"ב הייתי ראש לחברת בק"ח ורחיצה אשר בעה"ק הנז' תוב"ב וע"כ חילו פני במכתב מכל יחידי החברה להיות לראש ולהקצין לחברתם הקדושה כאשר הייתי באמנה על הררי ציון תוב"ב ואני בכל כחי נענעתי להם ראשי וקבלתי עלי לשרת בקדש כאחד מהם לא נופל דבר. וראיתי כי מנהגם היה לרחוץ את המת בחמי חמין. והיה הענין בעיני מר וקשה. א' מצד האש והעצים סביב לאותו חצר ויעל עשנו כעשן הכבשן דרך חלונות הבית אשר המת מושכב בו ארצה. ב' הן בעון ע"י הגזרה הידועה בכל האיאורופה (עיין בכורי העתים) דמלינים המת לא פחות מכ"ד שעות בקיץ ובחורף