שו"ת כרך של רומי סז

סימן י"א שאלה

מעשה שהיה פה רומא יע"א שמע' הגבירים הרמים האחים המבורכים יראי ה' מרבים ה"ר אפרים מודיליאנו וה"ר עמנואל מודיליאנו הי"ו שהיו אבלים על מות לאח. ויען שהיו שוכנים בשכונת שכנים אינם מבני עמינו (השתא דרוח עלמא וניתנה הרשות מאת המלכות יר"ה לשכון היאודים במיטב הארץ חוץ לחצר מבוא היאודים אשר מקדם היה נקרא גיט"ו) והמנהג שהאבלים היו מתפללים בבית אבלם והחברה קדושה של מנחם אבלים מקיימת מצות שילוח עשרה מישראל לבית האבל להתפלל במנין עשר' וכן חברה קדושה אחרת להתפלל מנחה ונקראה בשם מגישי מנחה. והשתא הכא לשאו"ל הגיעו אם יכולים האחים המבורכים הנז' הי"ו לבא בימי אבלם להתפלל בבה"כ שלהם שהיא כנסת קאשטיליאני יכב"ץ שחרית מנחה וערבית וכל החברו' קדושות הנז"ל ילוו אליהם וישרתו בשם ה' להתפלל בב"הכ כמנהגם הטוב. וטעם הדבר מפני היותם בשכונת אינם בני עמינו ואוושא מילתא ומלבד דאיכא למיחש ללעג הגוים עוד בהכי אפשר יש לחוש לערעור השכנים כנודע ממכות הארץ ואת"ל הדבר ראוי שיבואו. לב"ה אם יאמרו הקהל תחנונים או לא ל

תשובה

הנה השאלה הראשונה קלה בעינה להוציאה שהרי מקור דבר זה מעיין יוצא ממ"ש מור"ם בהגה"ה יו"ד סי' שפ"ד משם ריא"ז וז"ל ומצוה להתפלל שחרית וערבית במקום שמת שם אפי' אין אבל כי יש בזה נחת רוח לנשמה עכ"ד. וכבר ידעת דעל לשון מור"ם זה מקהו ביה אקהיתא רבני האחרוני' ז"ל דה"ן נסתר מחמתו, שהרי לעיל בסי' שמ"ו ס"ג כתב וז"ל. נוהגים להתפלל בעשרה כל ז' במקום שנפטר שם האדם והיינו על האדם שלא הניח קרובים ידועים להתאבל עליו אבל יש לו בשום מקום שמתאבלים עליו אין צריך וכן ראוי לנהוג ע"כ. הנה נמצא שמצוה זאת להתפלל בבית שנפטר האדם הוא כשלא יש אבלים והוא על דרך שכתב מרן שם סמוך ונראה מי שאין לו אבלים להתנחם באים עשרה בני אדם כשרים ויושבים במקומו כל ז' ימי האבלות וכו' יעו"ש. אבל אם יש אבלים ומתאבלין ומתפללים במקום אחר מה לנו ולבית המת? והרב מוהר"י עיאש בס' שבט יהודה שם תי' בשם רבו ז"ל ב' תי' האחד דבסי' שע"ו מנהגא קאמר אבל בסי' שפ"ד מיירי דמצוה לעשות כן דיש נ"ר לנשמה להתפלל במקום שמת והתי' הב' דמ"ש אפי' אין שם אבל ר"ל דאין שם אבל כלל לא כאן ולא במקום אחר וקמ"ל דאין תפילה בעשרה משום כבוד האבל בלבד כדי שיתפלל בעשרה אלא גם משום נחת רוח לנשמה ומיהו כשיש אבל במקום אחר ומתפללין אצלו בעשרה אה"ן דאין צריך להתפלל כאן דהרי יש נחת רוח למת עכ"פ כשמתפללין (האבלים) בכל מקום ומה לי הכא ומה לי התם א"ד עי"ש ה"ד ג"כ הרב שלמי יחיד דקפ"ד ע"ב ותי' ראשון אינו מחוור כלל שהרי הרואה יראה שהרי אם איתה דמנהגא קאמר ולא מצוה לה היה לו לסיים ולומר וכן ראוי לנהוג והוא על התנאים הקודמים במנהג שהביא והיינו אם לא יש אבלים אלא מחוורתא כהתי' הב' דהיינו היכא דליכא אבלים לא במקום הזה ולא במקום אחר דאז ודאי ראוי לנהוג להתפלל בבית שנפט' המת כדי שיהא נ"ר לנשמה. הא לאו הכי אינו ניכר והוא ברור כשמש. ומעתה לא מבעיא בנדון שלפנינו שהנפטר הלזה נפטר חוץ לזמנו וחוץ למקומו כנודע (ר"ל שנפל לנהר ואחר יו"ד ימים נמצא) הרי אין בית ואין שם מת כי ודאי כך ראוי לעשות לילך לב"הכ ולהתפלל הדברים ק"ו שהאבלים האחים המבורכים הנז"ל אינם שוכנים בשכונה אחת ואין מתאבלים בבית אחד כי הא ודאי טריחא מילתא ולית דין צריך בושש אלא עיקר מטרין דאייתינן עלה כאן לעת"ל אם יארע ב"מ איזה אבל מאלו השוכנים היום חוץ לחצר קדשנו אם יש לקבוע המנהג שיבואו להתפלל בב"הכ עם החברה הקדושה וכאשר הונהג באבלים אלו או לא

? ולזו אם באנו לומר דכן ראוי לקבוע המנהג מטע שכבר כתבנו דכל מקום שמתפללין האבלים איכא נ"ר לנשמה א"כ כ"ש אם יתפללו בבית הכנסת משכן לשכינה דודאי יתגדל ויתקדש קידושין דאורייתא עדיין לא יגהה מזור שהרי לפי תי' הא' המצוה היא בבית דוקא שנפטר ואפי' לגבי ב"הכ מצוה הוי שם וכ"ש דיש סמך גדול לזה שכבר הוקבע המנהג כמעט בכל תפוצות ישראל להתפלל בבית האבל כל ז' חוץ משבת שבאים האבלים לב"הכ ואין ספק דהוקבע המנהג אי מטעם זה דהוא נ"ר לנשמה להתפלל בבית שנפטר המת ואי מטעם דכיון דקי"ל שם בסי' שצ"ג ס"ב אבל שבוע א' אינו יוצא מפתח ביתו אפי' לשמוע ברכות חופה או ברכ' מילה וכן שם בס"ג כתב. האבל אינו יוצא לבית הכנסת אבל בשבת יוצא ואנו נוהגים שבכל יום קריאת התורה יוצא לב"הכ ומור"ם שם סיים וכתב דמנהגם שלא לצאת אלא בשבת יעוייש"ב ויעויין להרב שלחן גבוה שם שינויי המנהגים ולעולם ולפי המובא שם ולפי המובא בספר מסגרת השלחן הנ"מ שם במנהג כל האיטאליא כמעט הרי הוברר דלפי מה שאני מכיר ורגיל מנהג ערי אפריקא ומנהג כל הטורקיאה (חוץ מאנדריאנופולי שכתב השולחן גבוה שם) הרי הוקבע המנהג ברוב תפוצות ישראל להתפלל בבית האבל ושלא לילך לב"הכ כל ז' ימי אבלות חוץ משבת (ובעיר המהוללה תוניס יע"א וכל אגפיה מתפללין גם בשבת בבית האבל ואחר העמידה יעמוד הספדן על פתח הבית ודורש לעילוי כשמת המת. וכמעט כל העולם באים לשמוע לפי ערך הנדרש והדורש ושוב הולכין לב"הכ לשמוע קריאת התורה ואיני זוכר אם האבלים גופייהו יוצאים לקריאת התורה או לא) ואחר כל זה אין מי שיוכל להכחיש דקשה הדבר הרבה לשנות המנהג ובפרט במקומות דאתו למסרך שע"י יציאתם לבה"כ מעט מעט יחל הנגף בעם לפרוץ גדר גם בעניני משא ומתן והדומה ובפרט למי שמכיר ורגיל בנגעי האיאורופא הזאת. כי ע"כ באמת ובתמים בעיא העמדה והערכה לשנות המנהג. וע"כ יהיו דברי אלה דוקא באבל השוכן בין הנוצרים ולא במי ששוכן בתוך עמי. ועיין הריב"ש סי' קנ"ח

ואומר דלענין מי ששוכן חוץ למבוא היאודים דינא יתיב וספרין פתיחו דיש בידינו לקבוע המנהג להפך דהיינו שיבואו דוקא ושלא יתפללו בביתם דהנה מלבד דבנדון כזה אין אנו באים לעקור שום מנהג שהרי מעולם לא שכנו הישראלים זה למעלה מד' מאות שנה חוץ לאותו מבוא כנודע ואפילו במעשה שהיה זה קרוב למ' שנה בזמן מלכותא קטיעא שאין ממנה ראיה כלל שמלבד שבין לילה היה ובין לילה אבד