שו"ת כרך של רומי סו

רב רחומאי נר"ו דכמו דפתח לא סיים שהרי כבר כתב למעלה דבפורשים מד"ץ כיון שיצאו מן הכלל בודאי לא אמרינן בהו מסתמא התודו ובעינן בפירוש. ואחר שכיוון אל האמת הזה מה לו לדחות ענין הרוגי ב"ד במסתמא התודו ומאי אהני בזה תפוק ליה שהרוגי ב"ד היינו פורשים מד"ץ כיון דנגמר דינם ונתחייבו כדי רשעתם בב"ד אפי' התודו בפירוש ומדיליהו תו אין מתאבלין עליהם כמו פמד"ץ שמתו על מיטתם מתוך. רשעתם ממש לא נופל דבר. לא כן רגיל בעבירה כגזל ועריות כיון שלא יצא מן הכלל אמרינן בהו מסתמא התודו וכנז"ל באורך כללן של דברים שכולם למדו ענין זה כחותה על הגחלים וחכמי מראכיש הע"י אחר המחילה רבה לא דקדקו כלל בכל ענין זה ובפרט שדברי הש"ך הניחום כס' החתום ובלבלו לנו כל סברות הראשונים אשר מימיהם אנו שותים לפי היסוד שלהם דבכל רגיל בעבירה (כנדון האשה הזאת שאנו עסוקים בעינינה) הוא כפורש מד"ץ ואם כדבריהם איך יתיישבו להם פסקי מרן ומור"ם למקומותם בארשות"ם ודברי מוהר"ם ודברי הגמ"ר ודברי הרא"ש ודברי הש"ך והוא פלא על יופי חכמתם באמת וידי"ן הפוסק נר"ו אמת דיש להעיר עליו הרבה וכאמור לעיל שכמעט במקום שעמד לא ישב עכ"פ הדין דין אמת. וכמעט פי' דברי הש"ך קרוב לאמיתותן ומה ישר בעיני החכם השלישי המכריע המעלות לדוד נר"ו דעכ"פ נרגש בדברי הרב הש"ך ז"ל בתחילתן וסופן ועוביין והיקפן ולא נתיישבו לו והניחם בצ"ע כי לא היה לו שהות. ואשר טוב עשה יותר מלהניח מונחים סותרים בדברי הש"ך ז"ל מניה וביה ומעיקר הדין אשר בידינו. לכל אפיא הנה גם הוא במחי"ר לא דיבר נכונה לפרש במ"ש מור"ם דאין מתאבלין שר"ל אין מתאבלין אם רצו הקרובים שלא להתאבל אבל אם רצו מי מעכב? ובמחי"ר שגגה גדולה היא דאם דינם שלא להתאבל עליהם הוא מטעם באבוד רשעים רנה א"כ מן הדין אינם יכולים להתאבל עליו שא אדרבא אוכלין ושותין ושמחין ומענין מאבד עצמו לדעת שהוא ממקום שבא משם ראיה וזה ברור מאד ואינו צריך ראיות. (ועיין בפסק מאבד ע"ל ששם הארכתי עוד ורמזתי מתשו' זאת ואכמ"ל עיי"ש

) ואעיקרא קרא מה שהביא לנו מענין מאבד עצמו לדעת אינו ענין לנ"ד דיש בו אופני אופנים דיש משום תשו' ויש משום יראת עונש ויש מפני שנכנס בו רוח שטות גם בלא דעת ויש כמה מיני אופנים וזכורני שס' האחרונים מלאים מזה מאופני אופנים ומכללם זכורני בתשובה שבות יעקב ח"ב סימן קי"ג רוח יעקב סימן ס"ח זרע אמת יו"ד סימן קמ"ב פתח עינים ח"א דק"פ ע"ד ובתשובה חיים שאל ח"א סימן מ"א שהוא מיראת העונשים וכדומה לי שגם מוהר"י באסאן סימן ח"י דיבר בקדשו בזה. ועיין בן יוחאי הנ"מ ול"ת מ"ז ובענין מומר אי מתאבלין עליו ג"כ זכורני להרב זקן אהרן בסימן ע' וסימן צ"ה שהאריך בזה ועיין עבודת הגרשוני סימן ח"י מוהר"י באסאן סימן פ' (ושוב זכני ה' ועמדתי על ביאור דין מע"ל כיד ה' הטובה עלי קונטריס ארוך קחנו מסי' ותרוה צמאונך) ומה אעשה כי אני גולה במקום פרוץ מרובה והבור ריק אין בו מים מי בא"ר את התורה כי כבר מלתי אמורה כי אין בידי כי אם ב' ס' ב"ח וס' הש"ך יו"ד דפוסים ישנים קרועים והולכים סידור שני גזירי ואיך אטעם את אשר אוכל? עכ"פ לפי כל האמור ומבואר אין ספק שהדין דין אמת באשה הזאת שבנדון שלפנינו שאפי' החשדא היא אמת כמו שכבר שמעתי מפי מגידי אמת כי הקו"ל היה קלא דלא פסיק וידים מוכיחות דבר פלא וגם ענין תמידי ויחודים גדולים ביניהם אשר לא ימלטו כי אם תלתא דמרחמי יוסף צדיקנו ובועז אב המלוכה ופלטי ן' ליש ושל פלטי ן' ליש גדולה מכולם כמו שאמרו תוקפו של בועז וכו'. א"כ בענין כזה אין לנו לומר חשדא בעלמא אלא לו יהי שכל מה שהלב גומר הוה עובדא והיו לאחדים פעמים רבות עכ"ז כנגד זה כבר שמעתי מפי מגידי אמת הן הן עדי סתירה באמרם כי בשאר דיני ישראל היתה יהודית כשרה כהלכתא נזהרת באיסורי מאכלות ואיסורי שבת דבר פלא עד שאמרו לי השרידים אשר ה' קורא שבביתה היו אוכלים בשופי מבלי שום פקפוק זה בל"ת שהאשה מוזהרת מצאנוה שגיא כח שומרת דת יאודית רק בדבר אוריה הפלשתי הערל הזה כי מי יודע? באנו במ"ע כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון ותרנית בממונה לחוס על דל ואביון ונפשות אביונים הושיעה דבר מבורר וכמה פעמים בסתר המדרגה שדבר זה די והותר להחזיקה ככל בנות ישראל הכשרות לעשות לה יקרא דחיי ודשכבי בלי מגרעת כלל הדברים ק"ו השכבה והוא ברור ופשוט מכל מ"ש לעיל דאפי' היה רגיל בעבירה לתיאבון כל ימיו כגזל ועריות ובשאר דברים היה נוהג כהלכת גוברין יאודאין דינא יתיב להתנהג עמו ככל דיני ישראל כי מסתמא התודה או אפי' הרהר בתשובה ומלבד כל זה בעינא למימר דבר ומסתפינא מרבותי ובפרט כי אין ספרי דבי רב עמדי לראות הדברים בשורשן והוא כי נלע"ד כי אפי' הפורשים מדרכי ציבור גמורי' אם היה בהם מדת החסד והרחמנות לחוס על כל דל ואביון ופתח טוב לעוברים ושבים לעשות חסד אל כל היום עם גרים ותושבים דינא יתיב להתאבל עליהם וחילי ממאי דאמרינן בב"ב ר"י תניא אר"א ברבי יוסי כל צדקה וחסד שישראל עושין בעוה"ז שלום גדול ופרקליטין גדולים בין ישראל לאביהם שבשמים שנאמר כה אמר ה' אל תבוא בית מרזח ואל תלך לספוד ואל תנוד להם כי אספתי את שלומי מאת העם הזה נאם ה' את החסד ואת הרחמים חסד זו ג"ח. רחמים זה צדקה. ופי' רש"י כי אספתי את שלומי וכו' מהו השלום כי שלומי משמע דבר שהיה עושה שלום אצלי שהם החסד והרחמים שהיו רגילין לעשות ואינם עושים ע"כ. הנה נמצא שאפי' שהיו בית מרזח שהיו עושין מרזחין לע"ז וכמו שדרשו רז"ל שם וע"ז גזר עליהם שלא להספידם ולא לנוד להם. עכ"ז עיקר הטעם הוא בשביל שבטלו הצדקה והג"ח שהיו עושים ואינם עושים הא אם היו עושים צדקה וג"ח אפי' שהיו בית מרזח ופורשים מד"ץ ומומרים עכ"ז לא היה גוזר שלא להספידם ולדעתי היא ראיה חותכת לפום ריהטא אלא שהריני קורא בגרון שאיני סומך עליה כלל אי מצד דהיה להם לגדולי הפוסקים לפ' בהדיא דבר זה ואי מצד כי אפ' כי יש פי' אחר בפי' אגדא זאת ומי יודע. עכ"פ לנ"ד שאינה פורשת מד"ץ חלילה אפי' דנטמעה בפירוש בעבירה זאת כל ימיה חלילה. עכ"ז הצדקה והג"ח שהיתה עושה בכל כחה היא כתריס בפני פורענותה וכ"ש דדינא להתאבל עליה ולהזכיר נשמתה בכל דבר של כבור ולית דין צריך בושש. ויפה הורה חכם רב ע"ה יוסף עינינו נר"ו: