שו"ת כרך של רומי ס

אחרות. ואם מת אמרינן מסתמא התודה וקיים מצות תשובה כמו שהיה מקיים כל המצות וכנז"ל באורך וע"ז דו"ק ותשכח זה עצמו בדברי רז"ל אוכל נבילות בתמידות ונעשה לו כהיתר ולא אמרו לשון עבר אכל נבילות אלא ר"ל אוכל בתמידות ונעשה לו כהיתר בלי פקפוק אפי' במקום שחוטות וע"ז אפי' הוא לתיאבון גמור הרי הוא להכעיס וע"ז תשכח דזה האופן אוכל נבילות בתמידות קורין אותו להכעיס והוא פשוט. ומעתה יתבארו לך דברי מהר"ם ז"ל הנז' על נכון והוא ע"פי האמור לא נופל דבד כמעט קרי בחיל כל האמור ומדובר והיינו אומרו שא"ל הרמב"ן דעל אדם רשע אינו חייב לקרוע שנא' באבוד רשעים רנה. וע"ז כיון שנתנו בסוג אבוד רשעים רנה שהוא הסוג האחרון הנאמר על המומרים והפורשים מד"ץ וכמ"ש פ' נגמר ע"ז הוכרח לאשמועינן דאינו נקרא רשע ר"ל שיאמר עליו באבוד רשעים רנה שלא לקרוע ושלא להתאבל עליו אלא העושה עבירה להכעיס זה כלל גדול על כל מין עבירה רה גדולה וקטנה מן המושכלות או מן המקובלות אם נתברר שהוא להכעיס באיזה אופן שיהיה או בדבור או במעשה הכל לפי מה שהוא הענין וכנז"ל זהו רשע הנאמר עליו באבוד רשעים רנה והוא הוא הנקרא פורש מד"ץ דכל מי שעובר עבירה אחת להכעיס או כופר במצוה אחת הרי זה מין ואפיקורוס ולא הגיעו לידי מדה זאת גרועה אם לא הכפרות ולזה שפיר כתב מהר"ם ז"ל אחר זה. ולא יקרא פורש מד"ץ כ"א עובד ע"ז או אוכל נבילות להכעיס להכעיס כונתו מבוארת לומר דכל העושה עבירה להכעיס הרי זה מין ומומר לע"ז ומוכרח אתה לומר כן שהרי קודם לכן אמר דסתם עובר עבירה להכעיס הוא הנקרא פורש מד"ץ ואיך תוך כדי דבור כותב דלא יקרא פורש כ"א עע"ז ואוכל נבילו' ותו לא אלא לאו כדאמרן דכל עובר עביר' גדולה וקטנה היינו פורש ותנא והדר מפרש מהו פורש שהוא מימר לע"ז והוא מטעם האמור דלא יוכל להיות להכעיס כ"א הכופר בעיקר והוא פשוט. ויען דמ"ש אוכל נבילות להכעיס פרט הוא מתבאר כמו שאמרנו דהאי להכעיס הוא אפי' בסתם והיינו דרגיל כל ימיו אפי' במקום דאיכא שחוטות וזה פשוט וידוע וכנז"ל באורך ע"ז שפיר הוכרח להרחיב הדבור ולומר אבל אם לפעמים עושה עבירה לתיאבון או לפעמים מניח מצוה בשביל טורח כגון זה חייב לקרוע כיון שאינו עושה להכעיס עד כאן. הכוונה דאם לפעמים עושה עבירה ר"ל אותה אכילת נבילו' אוכלה לתיאבון לפעמים ר"ל דנראה דהוא לתיאבון מפני שהוא לפעמים מפני שלא מצא בשר שחוטה. וכן מניח מצוה מפני טורח וכיוצא שמכל זה מורה שמאמין אלא שהתאוה או הטורח אילצתו לעבור על עשה ול"ת כגון זה אה"ן דנשאר בחזקת ישראל אפילו שהוא מכלל פושעי ישראל בגופן עכ"פ בחזקת ישראל קאי וקורעין ומטמאין ומתאבלין עליו ומסתמא עשה תשובה וכנז"ל. וע"ז שפיר כתב מהר"ם ז"ל ונתן טעם אח"ז כיון שאינו עושה להכעיס ולא אמר כיון שלא היה אלא לפעמים כמו שנראה במאי דפתח דלפי האמור באמת דא ודא חדא היא דכל שאינו עושה אותו כ"א לפעמים בזמן דאינו מוצא בהיתר לתיאבון גמור דיינינן ליה ואינו נקרא להכעיס. אבל אם מתמיד בה ושביק היתרא ואכיל אסורא הו"ל להכעיס ודינו דין פורש מד"ץ. וע"ז שפיר הביא ראיה מאבשלום שאפי' שהיה רשע מיום שנלכד באותה עבירה עד יום מותו ולא ידעינן שחזר. עכ"ז דור אביו התאבל עליו מפני שלא היתה כוונתו להמרות עליון ולפרוק מעליו עול מלכות שמים ועול מלכות בית דוד להכעיס כי אם למלאת תאותו לומר דידי נצח למלוך על ישראל. הרי מפורש מענין אבשלום דכל אדם מישראל הנלכד באיזה עבירו' פרטיו' וכיוצא וכוונתו מבוררת לעיני השמש כי יצריה אלבישיה אפי' דמת בחטאו אשר חטא ולא ידעינן שחזר. עכ"ז מתאבלין עליו כל דידעינן דיצריה אלבישיה חוץ מדבר ידוע שהוא להכעיס על דרך אין אדם חוטא ולא לו בדקדוקיו. וכן בדבר שאין בו הנאה מופלאת כמו אוכל נבילות במקום דשכיחי שחוטות וכנז"ל. וכן עובדא דההיא אתתא שבנדון הגמ"ר דעברה על השבועה והנחילה לבן אחותה בשעת מיתתה בלא תועלת כיון דלמיתה היתה עומדת מאי נחת רוח היתה לה כדי לעבור על אותה האלה הגדולה. אם לא שהוכיחה לפני השמש כי היתה כופרת ועוברת על דת משה ויהודית להמרות עליון בכפירות שורשי ע"ד ודאי שפיר נגזר דינא שלא להתאבל עליה כדין פורשי מד"ץ יהוא ברור. ואחרי היות כן ביאור דברי מהר"ם הללו וראייתו הנכונה מאבשלום. אין בידינו לומר על כל פושעי ישראל באיזה עבירות גופניות כגון גזל ועריות אפי' כל ימיהם נלכדו בהם כל שהוא לתיאבון מפורסם ובשאר התו' והמצות הוו זהירין כהלכת גוברין יהודאין איך אנו יכולים לדונם כפורשים מד"ץ ולדונם שלא להתאבל עליהם וכיוצא והרי אבשלום לפניך שנלכד באותם העבירות והמריבות גדולות ונפל לז' מדורי גהינם ומעולם לא ראינו שחזר בו. ועכ"ז מפני טעם כי לא היה אותה המרידה כ"א להנאתו ולמלאות רצינו לא יצא מכלל ישראל וספרו עליו כמספד על היחיד. וע"ז דו"ק ותשכח דברי הרשב"א בשי' תשס"ג שכתב בפשיטות אחד מבעלי עבירה כגזלנים וכה"ג אינן נכללים בפורשים מד"ץ והוא מבורר ע"פי האמור דאפי' דנלכדו כל ימיהם באיזה עבירות עד שנעשו כבעלים לאותם העבירות שנראה שהיה לדונם כפורשים מד"ץ שהרי פרקו עול של אותם הלא תעשין מעליהם לגמרי ונעשה להם כהיתר ממש עכ"ז אינן נכללים בכלל פמד"ץ לדונם בדיניהם מפני שהתאוה השיגם כגזלנים ועריות ודוק בדבריו כי נעמו זולת באוכל נבילות ושביק שחוטות דהוא להכעיס גמור וכאמור וע"ז אין עליך לפרש מ"ש מהר"ם ז"ל אבל אם לפעמים עושה עבירה לתיאבון אם לא דוקא באוכל נבילות והדומה לו וכדבעינן למימר קמן דבזה פתח מהר"ם ז"ל ובזה סיים והוא מבואר מכל דבריו ומעיקר הדין שבידינו ודוק היטב. ואל תטעה לבלבל הדברים מאחר שהוא מבורר כשמש בחצי השמים שכל עבירה גופנית שעושה אותה מפני כי אותה ההנאה הגדולה לא ימצאנה בהיתר והוא על אח' מב' אופנים האופן הא' שאין ההיתר מצוי לו והוא בעולם כאוכל נבילות ובשר שחוטה אית בעולם אבל אינו מצוי לו האופן השני הוא דאותה התאוה הגופנית אין כנגדה בהיתר בשום אופן שבעולם כגזל ועריות כי אותן הנאות לקבץ הין לא לו ומתיקות המים המאררים הגנובים ליתנהו כנגדם בהיתר בעולם. בכל אלו העבירות פומביות מהנאות גופניות אפי' דהעושה והנטמע בהן הוא מכלל פושעי ישראל גמיר עכ"ז אינו יוצא