שו"ת כרך של רומי נט

בסתם דמסתמא גזלנין הם ולענין לא מעלין כתבו בסתם שפקרו בגזל ועושים עבירות תמיד ושונים באולתם וכו' ולשון אפקרותא לא שייך כ"א בלהכעיס דשביק היתרא ואכול איסורא וכמ"ש לעיל בשם רש"י ז"ל וזה אי אפשר כ"א בשל אחרים דליכא ליה חמדת ממון שורשי דיכול לרעות בשדות של הפקר ואדעתא דהכי נתנו לו כ"ז הוא ברור בדעת הר"מ והטור אלא דלדעת התוס' כבר נראה להדיא דאפי' בשלהן דינן בלא מעלין משום שחכמים החמירו וכתי' ר"י ז"ל ובשל אחרים ונתודע לנו דפקרו בגזל גם בלא הנאת ממון ושונים באולתם תמיד לא נתברר לנו דעת התוס' מה ס"ל אם דינם כמורדין ולא מעלין כדין להכעיס גמור. או אפשר בלא מעלין לבד דינם דסוף סוף רועים בשכר הם וכמ"ש בדעת הר"מ והסברה מכרעת לפי דעת התוס' דבשל אחרים אם נתודע דפקר בגזל והולך באולתו דינו כמומר להכעיס דאי לאו הכי לקתה מידת הדין דלא נשאר הפרש בין בשל עצמן דהוא תיאבון גמור ואינו נק' תמיד דאם יקרא דרועה של אחרים לבין של אחרים דהוא להכעיס גמור אי לאו אותו חילוק דק וקלוש שכתבנו לעיל שסוף סוף בשכר הוי

ועוד מילתא בפומאי ראיתי להרב הלביש ז"ל דברי' נשגבים אשר לא יכולתי להולמם עד דלא ידענא מה אידון ביה והיינו שביו"ד סי' קנ"ח החליט ממש כדעת התוס' לפרש בשל עצמן דוקא והטעם שדינם בלא מעלין הוא משום שהחמירו חכמים כתי' ר"י הובא שם בתו' ואח"ך בלתיאבון העתיק כל דברי הר"מ ממש ופירשם בלא שביק היתרא ואכיל איסורא וכיוצא (שאינו דבר והיפכו שהרי גם בבבא דלעיל הוא לתיאבון גמור דבשל עצמן קאי ואם יבא בשל אחרים לא נחשד מסתמא וא"כ הרי שאינו תמיד. ועם שכבר כתב הטעם שחכמים החמירו עכ"פ אינו דבר והיפכו לפי סדר והעתקת לשין הר"מ ז"ל דוק ותשכח כי האמת אתי) ואילו בח"מ ס' תכ"ה פסק בסתם בשל אחרים ונתן טעם שחכמים הקלו לדונם בלא מעלין ולא במורידין (והוא אומרו שם כיון שעושין כן (ר"ל בשכר) משים הנאתן תמיד הרי אלו אין מסבבין מיתתם אבל אם באו לידי סכנה וכו' אין מצילין וכו') ובאמה תמיה לי מילתא טובא דתפס החבל בב' ראשים דאם נפרש הברייתא ברועים בהמה דקה בשל אחרים כמו שהוא פשט דברי הטור והר"מ ופשט דבריו בסי' תכ"ה. א"כ תי בשל עצמן מהיכן הדין יוצא לחייבם ואיך נעמוד על דם של זה והברייתא לא מיירי אלא בשל אחרים ואם נפרש דהברייתא איירי בשל עצמן כדעת התוס' וכמו שפסק ביו"ד סי' קנ"ח א"כ בשל אחרים שהוא פוקר בגזל תמיד גם בלי שום הנאה כלל למה לא ניתן לו דין מומר להכעיס גמור ולקתה מידת הדין ומהיכן הוציא לנו דין זה הלבוש כי לא פירשוהו התוס'. ואי מדיליה הי"ל לומר וכך נ"ל כמו שהוא נוהג. כללן של דברים מחלה אני פני הקורא שיעיין היטב בשורשן של דברים בדברי התוס' והטור והר"מ בלי פי' מרן בכ"מ ובב"י וידקדק בהם היטב ושוב יעיין בשתי לשונות הלבוש. וחסיה נפשי בגבורות ישע עיונו שיודה לי שהלבוש בח"מ חזר בו ותפס במושלם כדעת הטור והרמב"ם שהוא בשל אחרים וכמו שכן נראה מלשון מרן בשלחנו הקצר (וכן נ"ל מלשון הב"י סי' קנ"ח ששם הביא לשון התוס' דפי' בשלהם וטעמו של ר"י דחכמים החמירו ושוב הביא לשין הרמב"ם דפ"ד מה' רוצח הנ"ל. בלשון והרמב"ם כתב וכבר ידע דלשון זה מורה מחלק') שגם היא פי' וסתם על הרועים בשל אחרים דוקא כי על של עצמן הוא תיאבון גמור ולית דינא ולית דיינא לדונם בלא מעלין כיון שבשל אחרים לא נחשדו א"כ הרי אינו תמיד והוא הנאת עצמו והוא תיאבון גמור ומודה על האמת יהי אלהיו עמו ויעל:

^ ואחר שעלה בידינו בירור דבר זה מעתה נחזי אנן באוכל נבלות להכעיס או לתיאבון באיזה אופן יתפרשו דודאי אין לפרש דאוכל נבלות להכעיס היינו שאומר בקולי קולות שהוא להכעיס את בוראו. דזו אינה צריכה לפנים והיינו כופר וכנז"ל ועוד דא"כ הוא פי' להכעיס למה נקטו לשון זה באוכל נבלות ולא אמרו עושה עבירות או עבירה להכעיס. כיון שבכל עבירות שבתורה אפי' אכל אדם בשר בחלב או לבש שעטנז מפני דעת שיתבאר ממנו שזה התורה אינו אמת הרי דינו ככופר בעיקר להריגה וכמ"ש הר"מ במורה הנבוכים ח"ג פמ"א וכ"ש אם אומר באיזה עבירה מן כלל עבירות שבתורה בפי' שהיא להכעיס וכמו שמצינו במנשה שבא על אמו ואמרו לו מה הנאה יש לך ממקום שבאת ואמר בפירוש שלא היה עושה כ"א להכעיס את בוראו הרי שגם בעריות שהיא העבירה הגדולה מתאוות גופניות שייך להכעיס אם אומר כן בקולי קולות. וא"כ לנו לדעת למה נקטו דוקא אוכל נבילות להכעיס פרט. ולא עושה עבירה להכעיס כלל אלא מוכרח אתה לומר דהאי אוכל נבילות להכעיס שנקטו הוא אפי' מן הסתם שאינו אומר כלל שהוא להכעיס או שאינו מאמין באותם מצות וכיוצא ועכ"ז יש פעמים לדונו כלהכעיס גמור. ואע"ג דבשאר עבירות כגזל ועריות אם הוא מן הסתם שאינו מתבאר ממנו בפי' הכפרות לעולם דיינינן ליה כלתיאבון כמו שהוא האמת. עכ"ז באוכל נבילות אע"ג כי היא תאוה גופנית לצבות בטן כגזל ועריות שנפשו של אדם מחמדתן עכ"ז יש פעמים כי אפי' מן הסתם דיינינן ליה כלהכעיס והיינו במקום דאיכא בשר שחוטה וכיוצא ועכ"ז אוכל נבילות למלא נפשו ורוב ימיו לא מהדר אפיה אצל שחוטות עד שנעשה לו כהיתר בלי פקפוק בלבו או כמ"ש בהוריות שאוכל נבלה שמתה מחמת חולי וטרפה שמתה מפרקתא (יעיין למהרד"ך ס"ו בית י"א מ"ש ע"ז משם התוס' בפ' אין מעמידין והיא ראיה לדברי) זה יקרא להכעיס וחזר דינו לפורש מד"ץ והמורדין בתירה ואבדה חזקת ישראל מעליו שהרי חזקת ישראל הוא דלא שביק היתרא ואכיל איסורא. וזה ראינו דשביק היתרא ואכיל איסורא. אם כן מחשבתו ניכרת מתיך מעשיו כי בקרבו ישים ארבו והוי מין ואפיקורוס לדבר זה ואפילו שיהיה בשאר המצית כשר וירא שמים הו"ל כאילו מפרש פי' אחר במצוה זאת או כמו שאומר כל התורה אמת חוץ ממצוה זאת דודאי הוא מין גמור כנודע. נמצא דאופן אוכל נבילות כזה אפי' הוא לתיאבון וגם אינו אומר בפי' דעתו המעופש עכ"ז יקרא להכעיס והרי הוא מכלל הפורשים מד"ץ ודינם כדינן ממש לא נופל דבר אבל אם איש ישראל לפעמים אוכל נבילות והיינו כשלא ימצא שחיטות וכשימצא שחוטות לא שביק היתרא א ואכיל איסורא אפי' אם שיקרה לו אלף פעמים בכל ימיו או רבבה כצמח השדה על אופן זה ממש היכא דלא נמצא שחוטות או כמו שכתבנו לעיל משם התוס' דפ' אין מעמידין שאינו אוכל נבילות שמתו מחמת חולי וכו' יעוש"ב. הא ודאי אפי' דהוי פושעי ישראל גמור שהרי כמה פעמים טמא כריסו בטן רשעים עכ"ז לא הוי בכלל הפורשים מד"ץ ולא איבדו חזקתייהו למצות