שו"ת כרך של רומי סא

מחזקת ישראל לכל דיניו ולכל פרטיו חוץ מדברי' הנוגעי' לאותם עבירות שנלכד בהם כנודע אבל כל מי שעושה עבירה שאין לו הנאה בעשות אותה כגון דנשבע לשוא ולשקר בלי שום תועלת וכן כמו נדון אותה אשה שבנדון הגמ"ר וכן כל מה שהוא מבורר שהוא עושה להכעיס אפילו מהעבירות הגופניות וכן כל היכא דשביק היתירא ואכיל אסורא כל אלו בכללן או בפרטן הרי הוא כלהכעיס גמור וכאילו קרי בחיל שאינו מאמין וע"ז מפני שיש איזה עבירות דדמו לאוכל נבילות לתיאבון ע"ז נקט מהר"ם ז"ל לשון עבירה בסתם באומרו אבל אם עושה עבירה לפעמים לתיאבון כיון בזה לכלול איזה עבירות דדמו לאוכל נבילות לתיאבון דאית בהו דבר והופכו. פעמים זה התיאבון הוא ניכר תיאבון גמור דלא שביק היתירא וכו'. ופעמים זה התיאבון הוא להכעיס היכא דשביק היתרא כמו כן כיוצא בדבר אתה אומר לענין שבועת שוא ושקר יש לאדם פעמים רבות אין מספר נשבע לשוא ולשקר אבל הוא להנאתו כדי להרבות הון וכיוצא וכשאין לו הנאה כלל שומר פיו ולשונו. ויש לך אדם גם בלי הנאה רגיל לישבע לשוא ולשקר ולעבור אלף אלות גם בלי שום ריח הנאה ובלי שום נחת רוח כעובדא דאותה אשה שבנדון הגמ"ר. הא ודאי כגון זה דינו כמומר ופורש מד"ץ וע"ז מה נעמו דברי הגמ"ר שחילק ודקדק מלשון פעמים שכתב מהר"ם ללשון רגיל דלשון פעמים אמת יוכל להיות פעמים רבות אין מספר ואפשר יותר מרגיל אבל לא יאמר כ"א בהפסקות ודלוגים כמו שתאמר פעמים אירע כך ועשה כך. ופעמים לא אירע כך ועשה כך פעמים לא מצא שחוטה ואכל נבילה ופעמים מצא שחוטה ואכל ולא אכל נבילות. וכן לשאר העבירות כיוצא בזה וכאמור אבל רגיל לעשות כך הוא בכל זמן שיבא לידו עושהו ואינו מחשב שום חשבון ר"ל הורגל לאכול נבילות תו לא ישית לבו אי איכא בשר שחוטה או לא וזה ברור בכונת הגהת מרדכי ובכל ראיות שהביא מפורש מד"ץ ומסוגית אוכל נבלות לתיאבון ולהכעיס ודוק היטב שכך צריך תתפרש כונת הגמ"ר על אופן זה ממש ולא מפני דנקיט אבל רגיל בעבירה תפרשהו בסתם גם חוץ מאופנים הללו דזה אינו דהוא מרחיב דברי מהר"ם ז"ל הפשוטים ואי דברי מהר"ם ז"ל לא יתבארו חוץ מן האמור כמו שהוריתיך איך תפרש דברי הגמ"ר שהוא ביאור ודיוק דברי מהר"ם ז"ל חוץ מאופן זה? וזה ברור. ושוב האיר ה' את עיני וראיתי להרא"ש ופ"ו דמ"ן שהביא לשון מוהר"מ הנז"ל וכמעט שביררו כל מ"ש דוק ותשכח וגם ראיתי למוהר"ם מינץ סי' ק"ו והיא תשו' מוהר"י וויל ז"ל שכתב וז"ל. פורש מד"ץ היינו פורק עול הרגיל תמיד בכך עכ"ד עיניך תראנה איך כלל כל דברי בב' דברות ממש דרגיל תמיד זהו פורק עול והוא ודאי שביק היתרא ואכיל איסורא וכל לתיאבון בכל אופן לא הוי תדיר ועיין מוהר"ש הלוי סי' כ"ט ה"ד הכנה"ג ודוק שהוא מסברא זאת

ואל תשיבני שהרי לפי דבריך הוא מבורר שחוץ מהאוכל נבילות ברגילות והדומה לו לא יקרא להכעיס ופורש מד"ץ אפילו גנב וניאף כל ימיו וא"כ איך מתישב לך לשון הירוש' שאמרו ובלבד שלא יהא גנב וסיים וכתב הגמ"ר ולכן אין מתאבלין על גנב א"כ התינח לדידן דידעינן דהירוש' הזה ט"ס נפל בו וכמו שהבאת לנו מדברי הב"ח ז"ל ויתר מרבוותא ז"ל ראה דבריך טובים ונכוחים אך להגמ"ר גופיה ז"ל שלא נתעורר מכל זה ותפס במשלם הדברים כפשטן ופסיק ותני לכן אין מתאבלין על גנב מאי אית לך למימר? הרי גנב אפי' רגיל כל ימיו בו לא יקרא להכעיס ופורש מד"ץ לפי המונח שהניח הגמ"ר גופיה למטה דרגיל לעשות עבירה לפי ביאור דבריך וא"כ למה פסק לעיל אין מתאבלין על גנב. אף אתה אמור דאי מהא לא איריא דלעולם בכל העבירות תמידיות לתאבון חוץ מאוכל נבלות והדומה לו וכנז"ל מתאבלין עליו וגנב בכללן וכאמור לעיל ומאי דפסיק ותני הגמ"ר לעיל אין מתאבלין על גנב לא על סתם גנב קאמר כי על גנב דמשתעי בו בירוש' שנתפס והרגוהו בדיניהם לפי מאי דגריס הגמ"ר ובלבד שלא יהא גנב. וע"ז מפרש הגמ"ר דהכונה דאין מתאבלין עליו משום דכיון שגנב וגזל והתיר עצמו למיתה הו"ל כמאבד עצמו לדעת וע"ז אין מתאבלין עליו. אבל אה"ן כל עובר עבירה וגנב בכללן שמתו על מיטתן מתאבלין עליהם וככל המוכח הנז"ל והכא שאני שנמסר עצמו למיתה הו"ל כמאבד עצמו לדעת ובא ואראך שכן הוא כונת הגמ"ר בלי ספק שהרי מור"ם סי' שמ"ה פסק מי שגנב וגזל ועי"ז נהרג מתאבלין עליו נגד ס' הגמ"ר זאת וע"ז פי' הש"ך שם דבא להשמיעינו מור"ם ז"ל דלא תימא הואיל וגנב ונמסר עצמו למיתה הו"ל מאבד עצמו לדעת קמ"ל דלא לפי שהיה סבור שהיה יכול לברוח ע"כ דון מינה דהגמ"ר דס"ל דאין מתאבלין עליו היינו מס' זאת דמחש' אותו מאבד עצמו לדעת שדינם שלא להתאבל עליהם כפורשים מד"ץ וע"ז הביאו ג"כ פה כיון שהוא מאסף העבירות פרטיות שדינם כפורשים מד"ץ שלא להתאבל עליהם אף זו כאחת מהן לפי שנמסר למיתה ולא מט' דהוי מומר לעבירת גניבה ונכנס בסוג פורש מד"ץ דהא ודאי בורכא היא וכאמור ומוכרח שדעת הש"ך לפרש כן בדעת מור"ם לאפוקי מדעת הגמ"ר דאי לאו הכי מאי אתא לאשמועינן מור"ם לומר דמתאבלין עליו פשיטא הכי הוא בכל עבירות לתיאבון שבתור' שאינו נקרא פורש מד"ץ כי אם הפורק עול מצות מעליו ככל הגוים אשר לא נצטוו וכמו שפסק מרן שם ס"ה ומור"מ לא חלק עליו וזה הגנב לא שמיה פורק עול מצות מעל צוארו וא"כ מאי חידוש אתא לאשמועינן? אלא ודאי דאתא לאשמועינן דלא תימא דהוי מאבד עצמו לדעת וכאמור (ושוב ראיתי להרב מוהרי"ט ז"ל בס' שבט יהודה ד"ט סוף ע"ד שהבין כן בפי' כדעת המרדכי ז"ל וכתב ודלא כהמרדכי שהביא מב"י ז"ל דס"ל דדינו כמאבד עצמו לדעת עכ"ד) ומאחר שעלה בידינו ביאור דעתו של מור"ם ז"ל דאפי' שהוא גנב מפורסם ונתפס להריגה עכ"ז מתאבלין עליו א"כ כ"ש בגנב שמת על מיטתו או שאר בעלי עבירות תמידות לתיאבון וכנז"ל דודאי מתאבלין עליהם ואחרי היות כן בואו ונזווג דברי מור"ם ז"ל אאהדדי במה שפסק לעיל סי' ש"מ על מה שפסק מרן שם ס"ה. העומד בשעת יציאת נשמה של איש או אשה מישראל חייב לקרוע ואפי' אם לפעמים עושה עבירה לתאבון או שמניח לעשות מצוה בשביל טורח שדברים אלו הם דברי מהר"ם הנז' מועתקי' אות באות ע"ז סיים מור"ם וכתב אבל רגיל לעשות עבירה אין מתאבלין עליו וכ"ש מומר עכ"ד וכתב הרש"ך ז"ל שם רגיל אף לתיאבון ע"כ מעתה נחזי אנן במאי נוקים דעת מרן ומור"ם והרש"ך בסעי' זה שהרי מרן העתיק לשון מהר"ם ז"ל אות באות דאם עושה לפעמים עבירה לתיאבון דמתאבלין ואם תרצה לדקדק בדבריו כדס"ד מעיקרא