שו"ת כרך של רומי נח

כ"מ ז"ל מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דרישא שאני דכך גזרו חכמים להכות ולהעניש שלא מדין תורה וע"ז פסקו הר"מ. ומה לו כי יצעק מרן ז"ל עליו אלא שלפי"ז עדין לא הונח לנו לשין הרמב"ם מרישיה לסיפיה מכל הדקדוקים שדקדקנו. כי ע"כ שפ"ר קדמי דהרמב"ם ז"ל פליג להתוס' וס"ל דרועי בהמה דקה שאמרו היינו כשפקרו בגזל ואפי' שאינו בשלהן רועים בשדה אחר וחוטאים ולא להם שכל כך הוקל בעיניהם הגזל עד שנראה בעיניהם כמי שאין איסור בעולם. וא"כ הכל שוה אליהם בין שלהם בין של אחרים כיון שהופקר הגזל בעיניהם ולא קשיא מהא דאמרינן אין אדם חוטא ולא לו דהתם הוא שהאיש יודע שהוא חטא והתאוה מכריחו לעבור עליו ולזה אם יהיה האופן דהריוח לא לו יהיה אזי אין לו תאוה. וא"כ פחד החטא לעיניו יעמוד ולא יעבור בשביל אחרים אבל אם פקר בחטא מכל וכל ואינו מאמין בו כלל. איך תאמר אין אדם חוטא ולא לו כיון שבעיניו אינו חטא כלל ז ואחר היות הדבר כן חזר הדבר להכעיס כמו אוכל נבלות במקום שחוטות דודאי פוקר הוא בלי ספק ולזה שפיר כתב הר"מ ז"ל בד"א בישראל בעל עבירה והעומד ברשעו תמיד (ר"ל בין בשלו בין בשל אחרים דתמיד לא יעיל כ"א באופן זה דבין יהיה רועה משלו או משל אחרים לעולם רועה בשדה אחר) כגון רועה בהמה דקה שפקרו בגזל ר"ל דזה התמיד שאמרתי לך הוא באופן שיתברר מזה שפקרו בגזל ואיך יתברר שפקרו אם לא שהוא תמיד. ותמיד לא אפשר אם לא יכלול גם ברעות צאן אחרים ועכ"ז אינן נזהרים א"כ הרי שפקרו בגזל הנה נמצא שפי' היות הדבר תמיד מוכח להדיא שגם באופן שאינו להנאת עצמם פושטים ידם בגזל וזה הוכחה שפקרו שבגזל. וע"ז שפיר אח"ז סיים וכתב והם הולכים באולתם ר"ל שהולכים באולת דמיונם הכוזב שאיסור גזל כמי שלא נאמר מפי הגבורה ושייך שפיר לקרותם אוילים שבאמת נפסד מוחם ודעתם לשפוט דבר זה גם בלא טעם תאוה וחמדה. ולזה בסיפא שפיר פי' שאינו עושה תמיד אלא שעושה עבירות להנאת עצמו כמו אוכל נבלות לתיאבון הכונה שפי' שאינו עושה תמיד הוא שאינו עושה כ"א להנאת עצמו. דאם יהיה האופן שלא יהיה לו הנאה לא יעשה וא"כ הרי שאינו תמיד והוא ממש כמו אוכל נבילות לתיאבון שבאמת אינו תמיד שכשימצא שחוטות אינו אוכל נבילות. וא"כ הרי שאינו תמיד ולדעתי המעט פי' זה בדברי הר"מ הוא כפתור ופרח ואמיתי מצד עצמו ומצד העיקרים והשרשים אשר בידינו. ואל תבהל ברוחך לאמר א"כ שרועה בהמה דקה הוא כלהכעיס שהרי פקרו לגמרי בגזל והוי כאוכל נבילות להכעיס. א"כ למה לא נתנו לו דין מומר אוכל נבילות להכעיס שהוא מן המורידין ולא מעלין. הא ודאי בורכא היא שהרי סוף סוף רועים בשכר הם וע"י החמדת ממון הוא בא וכ"כ הלבוש בח"מ סי' תכ"ה למטוניה עי"ש. וא"כ עד כמה יכולים אנו להחמיר עליהם לדונם כמורידין ולא מעלין שהוא חומרא יתירתא והוא ברור ורוק היטב. ונ"מ לפי בירור דבר זה שלדעת הר"מ רועה בהמה דקה בשלהן ששייך חמדת ממון דינו כמומר אוכל נבילות לתיאבון ממש. ואם רועים בשל אחרים ואינם מדקדקים שלא לרעות בשדה אחר בהא הוא שעשאום חכמים בלא מעלין ואין כן דעת התוס' ודעת מרן ז"ל אבל דברי הרמב"ם קורין בגרון ע"ז והסברא הנכונ' מסייעו כי בסבר' זאת היה העקו"ב למישור מכל מה שהקשינו לעיל ומעיקר הדין שבידינו ודוק היטב

ולא אכחד שבעומדי בזה אנכי הרואה דדברי התוס' הנז"ל נ"ל דמפרסן איגרי שהרי כאן כרוזא קרי בחיל דרועי בהמה דקה שהחמירו עליהם כל כך היינו בשלהן דאי בשל אחרים הא אמרינן אין אדם חוטא ולא לו נמצא דהך סוגייא דב"מ דאמרינן אין אדם חוטא ולא לו מוקי לה כפשטא דוקא בשלהן דנראה ודאי דבשל אחרים אפי' בהמה דקה מותר. ואילו בתוס' ב"ק דמ"ט ע"ב ד"ה אין מגדלין כתבו וז"ל ונראה דהא דאמרי' בפ"ק דב"מ הרועה בהמות של אחרים כשר דאין אדם חוטא ולא לו ה"ה גסה שמותר לגדל אבל דקה בא"י או בבבל לרב אין נראה לחלק בין מגדל משלו לשל אחרים דהא אפי' קשורה בכרעי המיטה אסור ע"כ הרי להדייא דגם דעת התוספות גופייהו הוא דהא דאין אדם חוטא ולא לו היינו בבהמה. גסה אבל בבהמה דקה לא שנא לן בין שלו לשל אחרים ואפשר דיותר קשה בשל אחרים כיון דבהמה דקה חזקתה אומנות לסטים א"כ מי שנטפל לאומנות זה הו"ל להכעיס גמור יען דאין לו חמדת ממון בזה שרועה בשדות אחרים. איך שיהיה יהיה מה שיהיה עכ"פ דברי התוס' סתרי להדדי דבפ' אין מעמידין אוקמוהו רועה בהמה דקה בשלהן דוקא דאי בשל אחרים אין אדם חוטא ולא לו דנראה דאפי' בהמה דקה בשל אחרים שייך אין אדם חוטא ולא לו. ואילו הם עצמם כתבו בב"ק דהא דאמרינן אין אדם חוטא ולא לו היינו בבהמה גסה אבל בבהמה דקה לא שייך לחלק כלל בין שלו לשל אחרים

ולפי חומר הנושא נלע"ד לומר דמ"ש התוס' כאן דאין לחלק בין גסה לדקה היינו בענין איסור גידול ומרעה דודאי אסור דהא אפילו קשורה בכרעי המיטה אסור כ"ש לרעות אפי' בשל אחרים. אלא דבשל אחרים אינו פסול לעדות אם לא ראינום כיון דאין אדם חוטא ולא לו. אך שאסור משום שא"א לשומרן ונשמטי' והולכי' לשדו' אחרי' ומפני זה אין הדין נותן לפוסלם דאפשר שוגגים הם כי הם סבורים שיכול. לשומרן. והתוס' אתו לאשמועינן דלא תידוק מותר דכיון דאין אדם חוטא ולא לו תאמר דמותר בק"ע לרעות בהמה דקה בשל אחרים. לז"א דהתם שאני דאינו מדבר כ"א בגסה דמותר למסור אבל לעולם בדקה באסורא קאי אלא דאינו נפסל בהכי כיון דלא חשיד דאין אדם חוטא ולא לי ואה"ן אי חזינן ליה דגם בשל אחרים פקר בגזל הא ודאי מלבד דפסול לעדות. עוד זאת דנכנס בסוג להכעיס ולא מעלין בדינא דגמ' דפרק אין מעמידין ובדעת הר"מ ז"ל וכנז"ל ועל סגנון זה תוכל לפרש דעת הטור סי' ל"ד והר"מ ג"כ בפי מה' עדות דהתם משתעו בפסולי עדות דוקא. וע"ז חילקו כין משל עצמן בסתם פסולים ובשל אחרים עד שיתודע ואה"ן לענין לא מעלין כשהרועים רועים כשל אחרים ונתודע לנו דפקרו בגזל אה"ן באותה שעה לא די לנו שהם פסולים לעדות אלא ג"כ אם נטו לנפול לא מעלין משום דפקרו בגזל ויכולים לרעותם בשדות של הפקר דהא דלא דיינינן ליה כלהכעיס לגמרי משום דסוף סוף הוא רועה נשכר והחמדת הממון הביאו לרעות וכיון שהביאו לרעות ממילא פקר בגזל וכנז"ל. כל זה נוכל לומר ולפרש בשופי דעת הר"מ והטור שלענין פסולי עדות כתבו בפי' בשל עצמן ר"ל