שו"ת כרך של רומי נז

המצות עשה ול"ת שומרם כהלכת גוברין יהודאין פשוטים. אז אמת דהוי מכלל פושעי ישראל ולאותם העבירות אבד חזקתו והוא חשוד עליהם ועל כיוצא בהם כנודע עכ"פ עכ"ז אינו נכלל בכלל פורשי מד"ץ ולא נאבדה חזקת ישראל מעליו על שאר התורה והמצות בשביל שנטמע באותם העבירות כיון דיצריה אלבשיה ואנסיה. סוף סוף באמונתו יחיה ע"ד שאמרו רז"ל בא חבקוק והעמידן על אחד

נמצא דב' כתות הם בעלי העבירות. הכת הא' היא בערך מומר לעבודה זרה. והמינים והאפיקורוסים והפורשים מד"ץ ובונים במה לעצמם להמרות עליון. אתיא מכללא דכל העובר עבירה גדולה או קטנה להכעיס על אלו נאמר ושם רשעים ירקב בחייהם ובמותם לא יספדו ולא יקברו ולא יפרסו על אבל לנחמם לדומן על פני האדמה יהיו. ובאבוד רשעים רנה ואין להם כפרה עולמית ועליהם נאמר בר"ה גיהנם כלה והם אינם כלים. אם לא ראינו בבירור קידם מיתתם שחזרו בהם והתודו את עונם מלב ומנפש כי נכרים דברי אמת אפי' אם היה הוידוי והחרטה בזבולא בתריתא כל שהיה בכל נפשו מיתתו מכפרת עליו ויצא תכף מכלל רשעי ישראל ונכנס בכלל עושה מע"ע דמטמאין ומתאבלין עליו וכמו שאפסיקא הלכתא בתלמודא וכנז"ל. הכת הב' הוא הגזלנים ובעל עבירות כעריות ואוכלי מאכלות אסורות דבאלו אפי' אם נטמע באחת מהנה או כיוצא בהם כולם אפי' כל ימיו ובשאר המצות היה ישראל פשוט לכל דבריו אינו יוצא מכלל דת וחזקת ישראל. ונ"מ דאם מת מטמאין ומתאבלין עליו דאמרינן מסתמא התודה ובשעת מיתתו שב בתשובה אפי' דלא ידעינן בודאי ששב. והטעם ברור ומבואר דכיון דזה האיש לא נחשד כי אם באלו העברות כי נלכד בתאוה גופנית ולא היה להכעיס כלל. ואפי' אם היה עשיר וגנב הרי אמרו אין אדם מת וחצי תאותו בידו. הרי שהתאוה תלכד ברשתה אפילו העשיר וכן בעריות אפי' יהיה לו אלף נשים יפות כבנות איוב עכ"ז מקרא מלא דבר הכתוב מים גנובים ימתקו הרי שהתאוה מכנת רשת לפעמי בני אדם כקטון כגדול כעובד אלהים כאשר לא עבדו. וכיון שלא היה לו מינות שרשי וראיה ששאר התורה היה מקיים. א"כ בשעת מיתתו כי כבר אבדו ובטלו חושי תאותו. בודאי בחזקתו קאי ששב וקיים מ"ע ושבת עד ה' אלהיך אפי' בזבולא בתריתא כי טל תורה ואמונה שבקרבו מחייהו ומחייבהו לחזור בתשובה ולהתודות בכל לבו ובחזקתו קאי ששב. לא כן בפורש מדרכי צבור שהוא מינות שורשי ואבדה חזקת ישראל מעליו איך נוכל לומר ששב אם לא ראיתיו בחוש הראות ובעדים כשרים והוא ברור ופשוט

^ ועיין מ"ש מר"ן בב"מ פי"ג מה' איסורי ביאה דין י"ז דלא שייך לתיאבון אלא בגזל ועריות ומאכלות אסורות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן ועיין מגן שאול בלשונות הרמב"ם ד"ה סוע"ד באורך ענין זה ואל תשיבני ממ"ש הרמב"ם פ"ד מה' רוצח דין י"א (יש לעיין בשו"ת יכין ובועז ח"א דס"ב ע"ד ודוק היטב) אבל העכ"ום שאין בינינו ובינם מלחמה ורועים בהמה דקה מישראל וכיוצא בה אין מסבבין להם המיתה ואסור להצילם וכו' בד"א בישראל בעל עבירה והעומד ברשעו תמיד כגון רועי בהמה דקה שפקרו בגזל והם הלכו באולתם אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו כגון אוכל נבלות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו ע"כ. הנה מפורש מדברי הרמב"ם שגם בגזל שהוא מהדברים שנפשו של אדם מחמדתן אם שונה תמיד הרי הוא כעכ"ום ממש. והוא סותר כל מ"ש אנן בעניותין לעיל דבגזל ועריות אפי' שונה בו כל ימיו כיון דאין אדם מת וחצי תאותו בידו א"כ לעולם לתיאבון מיקרי וכן בעריות כיון שלעולם מים גנובים ימתקו. אבל כד דייקינן שפיר הא ל"מ אמת שמרן כ"מ נרגש מזה וז"ל דהא רועי בהמה דקה מחמת חמדת ממון הוא עושה. והשיב וז"ל וי"ל שאף על פי שאלו ואלו עושים לתיאבון. רישא עומד ברשעו תמיד וסיפא אינו עומד ברשעו תמיד. ודתנא בסיפא לתיאבון לאפוקי שאם אוכל נבלות להכעיס אע"פי שאיני עומד ברשעו תמיד הרי הוא בכלל האפקורוסית כמי שקדם ומצוה להורגו עכ"ד ועיין לו בב"י ח"מ סוף סימן תכ"ה. ואחרי המחי"ר מעצמותיו הקדושים הנה מלבד דתי' ז"ל אינו מתישב בלשון הר"מ שהרי ברישא פירש ענין ועומד ברשעו ושונה באולתו כגון רועי בהמה דקה שפקרו בגזל דנראה דאינו מתברר שעומד ברשעו אם לא שפקרו בגזל ומי יתן ידעתי מהו אפקירותא זאת אם החמדת ממון העצומה אילצתו. והלא מדברי רש"י בפ' אין מעמידין דכ"ו ע"ב שכתב לתיאבון כשאין להם בשר. אבל אינו מופקר להיות איסור והיתר לפניו להניח היתר ולאכול איסור. ואם עושים כן זה הוא להכעיס ע"כ הרי לך מלשון רש"י דלשון מיפקר ר"ל שהכל שוה אליו וכפר באיסור גזל לגמרי ולא מתאותו וע"ז שפיר כתב דהוי להכעיס ואם יהיה כן פי' מופקר א"כ לנו לדעת הך שפקרו בגזל שכ' הר"ם חיך יתפרש כי לעול' עושה לתיאבון שהחמד' אילצתו ומלבד שאין הפרש בין שונה תמיד לבין עושה לפעמים כי טעם החמדה שהיא העושה אותו לתיאבון לא יודע בכל אופן. עוד זאת איך יתפרש לשון שפקרו. ואיך יתברר היכא שפקרו ועוד מאי הולכים באולתם מאחר שהחמדה והתאוה הם הם הגורמים ולשון אולת לא יפול על חוזק תאוה רעה כ"א על דמיון כוזב או על דעת נפסדת וכן מוכח מלשון הרמב"ם בענין עיר הנדחת הובאו דבריו לעיל שכתב ואם יעמדו באולתם וכו' יעו"ש הרי דבענין כפירות כמו שהוא ענין עיר הנדחת קרי עליה את השם הזה. ועוד אינו מתישב לשון הר"מ בסיפא שכתב אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו כגון אוכל נבלות לתיאבון דבאמת לנו לדעת היכי הוי פי' שאינו עומד ברשעו תמיד עשיית עבירות להנאת עצמו ודוק מינה הא אם שינה תמיד אינו להנאת עצמו וזה לא אמר מתחילה ברישא ולא בארו כלל והכי הו"ל לומר אלא עושה לפעמים לתיאבון. ולבא אל תוכן דברי הרמב"ם ז"ל בבקשת המחילה ממרן הקדוש ז"ל נקדים מ"ש התוס' שם בפ' אין מעמידין ד"ה והרועים בהמה דקה וז"ל פי' בשלהן דאי בשל אחרים הא אמרינן אין אדם חוטא ולא לו. וא"ת מאי האי דאחמור רבנן ברועים שאינם פסולים אלא מדרבנן וגם הם כשרים לעדות איזה אשה וכו' ואומר ר"י דהיא הנותנת כיון דלא פסילי אלא מדרבנן עשו חכמים חזוק כדי שיתנו לב לשוב בתשובה וב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ע"כ. הנה גם אם נאמר שהרמב"ם ס"ל בפי' התוס' דחכמים עשו חזיק וכו' א"כ תו ליכא להקשות מה שהקשה מרן