שו"ת כרך של רומי נו

מצוה בשביל טורח כגון זה חייב לקרוע כיון שאינו עושה להכעיס שכן מצינו באבשלום שהיה דוד מתאבל עליו אפי' שהיה רשע לפי שלא היה מתכוין כ"א למלוך ולא להכעיס וכו' וע"ז סיים וכתב הגמ"ר דמה שפי' מהר"ם ז"ל שאם לפעמים עושה עבירה לתיאבון יפה דקדק שאם היה רגיל לעשות עבירה הרי הוא בכלל פורשים מד"ץ וראיה וכו' עכ"ד

והנה כל ישר הולך עיניו יחזו דדברי ז"ל הללו תחילתם וסופם קשים לזוגם וכל דבריו קשים דיוקא אדיוקא וגם מאיזה כללים אשר בידינו תחילה דמה שהכריע דאינו נקרא רשע כי אם העושה עבירה להכעיס וכתב דהוא הנקרא פורש מד"ץ ולא יקרא פורש כ"א עובד ע"ז או אוכל נבלות להכעיס והביא ראיה מדתני רב שמעיא הא ודאי שפיר ראיה דהתם מיירי דזבח רשעים תועבה שהם המומרים והתלמוד הביא ראיה ודחי מפורשי מד"ץ וכן פירש"י שם כגון שנשתמדו לע"ז נמצא דבהכי מיירי ודא חדא היא וכן אוכל נבלות להכעיס היינו הך וכמ"ש פ"ק דהוריות וזהו ברור ואינה צריכה לפנים ודון מינה הא אוכל נבלות או עושה שאר עבירות כל ימיו אבל הם לתיאבון בהא ודאי אינו נכלל בכלל פורש מד"ץ וזהו ג"כ דעת הרשב"א הנז"ל דכל בעלי עבירה כגזלנים וכה"ג לאינ' בכלל פורשי' מד"ץ ור"ל כל עבירו' לתיאבון כגזלני' שהם ודאי לתיאבון ור"ל בעלי עבירה כל ימיהם ודאי אינם בכלל הפורשים מד"ץ וזה ג"כ פשט ודיוק דברי מהר"ם הללו הא לאו הכי לאשמועינן חדושא אפילו אוכל נבלות לתיאבון באנו למ"ש מהר"ם אח"ז נראים הדברים להפך ממש שהרי כתב אבל אם אדם עושה עבירה לפעמים לתיאבון וכו' כגון זה חייב לקרוע וכו' כיון שאינו עושה להכעיס וכו' שכן מצינו בדוד וכו' ע"כ דברים אלו בעצמם קשים לזוגם חדא דלעיל מזה נראה להדיא דדוקא להכעיס היא הנקרא פורש מד"ץ אבל כל ימיו לתיאבון אינו נכלל בפורש מד"ץ ובסיום דבריו כתב להפך דלפעמים לתיאבון זה הוא דלא נכלל בפירש מד"ץ אבל כל ימיו לתיאבון ודאי נכלל בפורש מד"ץ ודבר זה קשה להולמו ותו קשה בנתינת הטעם על לפעמים לתיאבון דחייב לקרוע אומרו כיון שאינו עושה להכעיס דבר זה באמת אין לא שחר והכי הול"ל כיון דאינו אלא לפעמים או דברים כיוצא באלו אבל לתת טעם כיין שאיני עושה להכעיס מאן דכר שמיה יען שעיקר ההפרש והטעם הוא בין איזה פעמים לתיאבון לכל ימיו לתיאבון וא"כ טעם אינו עושה להכעיס מאן דכר שמיה ואף לכשת"ל דכיון דהוי כל ימיו לתיאבון בעבירה זו גם כלתיאבון הוי כאילו הוא להכעיס גם בלא טעם או באיזה סברה שתוכל למצוא אכתי קשה מאי ראיה קא מייתי מאבשלום שהיא ראיה לסתור שהרי התם מיום שנאת אמנון עד יום מותו אבשלום הפך לבו לשנוא עמו ודמים רבים שפך הרי משעה שנלכד באותה מרידה עד שהרגוהו לא היה לו שעת הכושר כלל. ועכ"ז התאבל עליו דוד אביו וה"ט מפני שעיקר העבירה לא היתה להכעיס כ"א לתיאבון המלכות וא"כ אדרבא מכאן ראיה שכל אוכל נבלות לתיאבון באיזה אופן שיהיה מתאבלין עליו ואינו נכלל כפורשים מד"ץ מאחר דאינו עושה להכעיס וכדטעים מהר"ם בריש בסוף דבריו וא"כ האי דמיעט לפעמים לתיאבון ולא כל ימיו לתיאבון קשה בין לרישא בין לסיפא כין לראית אבשלום והיותר קשה להגמ"ר ז"ל שכבר נטפל בביאור דברי מהר"ם ז"ל וסמך שתי ידיו עליו וכתב דיפה דקדק דדוקא לפעמים לתיאבון שאם היה רגיל לעשות בעבירה הרי הוא בכלל הפורשים וכו'. הנה לא די שלא נרגש בדברי מהר"ם ז"ל ככל האמור ואיך נתישבו לו דבריו עוד דהוסיף לנו מכאוב על מכאובנו. בתת לנו לשון מחודש היפך לפעמים רגיל ובער אנכי ולא אדע מה הפרש יש בין לשון פעמים ללשון רגיל ואדרבא אפשר שרגיל הוא יותר מעט שהרי לפעמים זה הלשון ידוע שלא נאמר על פחות מג' פעמים שהרי על אחד יאמר פעם ועל ב' יאמר פעמיים ועל יותר מזה יאמר עליו פעמים כמו שלש פעמים בשנה פעמיים שלש עם גבר והוא ע"ד שהמרו בגיטין דף מ"ג ימים ב' רבים ג' הכוונה מג' ואילך באני ללשון רגיל יאמר גם על שני פעמים וכמ"ש מהרי"א ז"ל בס' ברכ"י א"ח סי' ר"ם עי"ש וכן הכרעתי אני הדל בקונט' הכללים אשר לי ממ"ש התוספות בחולין דמ"ט ע"א ד"ה מאי מסייע עי"ש. הנה נמצא דהג"מ בא לבאר לנו דברי מהר"ם ז"ל וסתמם יותר. וזה מלבד עוד דקדוקים שאין בהם כדאי להעלותם על ספר ובדיו כמו שיראה המעיין כל ענין זה קשה ההבנה ונראים דברים בלי יסוד וטעם מספיק

כי ע"כ אילין דהוו שפר קדמי להחויא ולבאר הדברים בשורשן וטעמן וממילא רוחא שמעתתא להבין דין אמת לאמיתו בעזר משדי הנותן כח לעשות חיל במלחמתה של תורה והוא דכוונת מהר"ם ז"ל באומרו ואינו נקרא רשע וכו' הוא דבא להשמיענו הדין האמתי באיזה אופנים של עבירות יקרא האיש הישראלי רשע ויוצא מכלל דת ישראל ונכנס בכלל פורשים מד"ץ. ונ"מ בידיעה זאת דאם אתרע חזקתו בדבר הנעשה בו מכלל הפורשים איתרע חזקתו לכל התורה כולה ובאיזה עבירות הו"ל פושעי ישראל ואינו יוצא מכלל דת ישראל ונ"מ דאי אתרע חזקתו לאיזה עבירות לא איתרע חזקתו לכל התורה כולה. וע"ז עמד לבאר דהראש הפעור אב הטומאה הוא המומר לע"ז שהוא הכופר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו ובנביאי האמת והצדק שזה ודאי יוצא מכלל ישראל בלי ספק ומעבירה זאת יצאו תולדות אשר שורש פורה רוש ולענה פתוח אל הכפרות והוא הכופר אפי' במצוה אחת וזהו מ"ש רז"ל כל הכופר אפי' באות אחת של תורה הרי זה מין ואפיקירוס כל שיתבאר מדעתו שהוא מכחיש או מפרש ביאור אחר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל הדברים אלו באורך עיין עליו (עי' מי"ן ח"א) פמ"א) ומכלל זה הוא העובר על ד"ת וד"ס להכעיס מבלי שום תאוה גופנית כלל תהיה מצוה אחת כמו עשרים כמו כל התורה כולה הרי זה מין ואפיקירוס מפורסם. כי אי לאו דכופר אינו מכעיס גם בלא טעם גופני. וא"כ לאיש כזה או לאשה כזאת. גם אם שומרים כל התורה כולה אבדו חזקת ישראל מעליהם והרי הם כמומרים לע"ז והנגזר ממנה. כל הדכרים הללי שאמרנו הם בדברים שא"א לתלות שמפני תאוה גופנית הוא עושה אלא או שאומר בפי' שלהכעיס עושה כן. או שמהדברים והענינים שהוא עושה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כי אינו מאמין בדברים וכיוצא לזה אבל אם נלכד אדם בעבירה או עבירות כגזל ועריות שנפשו של אדם מחמדתן אע"ג דיהיה אדוק בהם כל ימיו בעבירה או איזה עבירות מהם. ושאר