שו"ת כרך של רומי נה

שמעיא יכול אפי' פי' אבותיו מד"ץ דלא יטמא אם לא חזר בו ומאי קושיא דהא רב יוסף לא אמר כ"א לענין הקרבה דהמיתה מכפרת אבל לעולם טומאה ואבילות לא יען לא היה עושה מע"ע ומאי דתני רב שמעיא דאינו מטמא במיתה בלא תשובה שפיר תני לה לפי שלא היה עושה מע"ע לא כן לענין הקרבה שפיר כיפרה לו המיתה יען יצא מכלל זבח רשעים תועבה אלא מוכרח אתה לומר כדי לפרש הקושיא מדתני רב שמעיא וליקשי בכח צריך אתה לפרש לשין הג"מ כצד הראשון והיינו דהס"ד היא דבין במיתה ובין בחזרה דשניהם קרבנותיהם קרבין אי לאו משום דהואיל ונדחו ידחו ובשניהם אין מתאבלין ואין מטמאין לפי שלא היה עושה מע"ע וע"ז שפיר מקשי מדתני רב שמעיא דבחזר מטמאין אלא דעדין אינו מתישב כלל דאם הס"ד הוא דחזר לא מקרי עושה מע"ע ולענין טומאה ואבילות מלבד דקשה כי קושיין למה לא מאחר דהלכה רווחת כדאמר ר' פנחס בר מן דין דא"ת דלא ס"ל הא דר' פנחס א"כ גם הא דתני רב שמעיא בעמיו בעמ"ע לא יפרש לך בחזר לבד כי אם בעשיית מעשים הטובים וכיוצא שהרי רב שמעיא לא אמר חזר בפירוש כ"א עושה מע"ע ואם ר' יוסף לא ס"ל דחזר הוי עושה מע"ע מאי קושיא וא"כ נמצא דמכל צד ופינה דברי הג"מ הללו אין להם מובן ובעיקר הס"ד של המקשן על רב יוסף דאתי עלה הג"מ ז"ל נוכל לפרש בפשיטות דהמיתה הויא דומיא דחזרה בכל מכל גם לענין אבילות ולעולם דהיה מצי לאקשויי ליה ממתני' דהרוגי ב"ד לא היו מתאבלים עליהם וכמו שהקשה לבסוף. אלא כיון דהס"ד הוא דלא שני ליה לרב יוסף בין מת על מיטתו לנהרג ועכ"ז קאמר דהמיתה הויא ליה כפרה ע"ז שפיר קא מקשי ליה בעדיפא מינה מדתני ר' שמעיא דפורש מד"ץ שמת בלא תשובה לעולם לא כיפרה מיתתו והוא מאותם שנאמר עליהם גהינם כלה והם אינם כלים וכמ"ש בפ"ק דר"ה וע"ז השיב לו דהוא לא אמר כי אם בנהרג דהוי כפרה והביא ראיה מקרא נתנו את נבלת עבדיך. וע"ז דחי ליה דעכ"ז לא הוי כפרה בהרוגי עיר הנדחת שהם הרוגי ב"ד וראיה שאין מתאבלין עליהם ולזה השיב דהוא לא אמר מיתה מכפר' כי אם אחר קבורה והרוגי ב"ד אה"ן דמכפרת להן אחר מיתה וקבורה ולעולם קרבנותיהם אינן קרבין ואבילות אין מתאבלין משום דנדחו זהו פשט הסוגיא ונתישבה דעתו של המקשן כדרך התלמוד ומה לן באותם הדוחקים של הג"מ ודבריו צ"ע עכ"פ נקטינן גם מדברי הגמ"ר הללו דלעולם למסקנא דמילתא הפורשים מדר"ץ אם חזרו בהם והתודו את עונם מתאבלים עליהם בלי ספק וזה מבורר מדבריו ודו"ק

ועתה אשימה עיני בביאור לשון הג"מ ז"ל ותשו' מהר"ם ז"ל כסדרן הנה תחילה מה שהביא מהירושלמי דהרוגי מלכות מתחילין להתאבל עליהם משנתיאשו לקוברו וסיימו ובלבד שלח יהא גנב ולזה סיים וכתב הגמ"ר ז"ל ולכן אין מתאבלין על גנב. וקאמר התם כל הפורש מד"ץ אין מתאבלין עליו וכו' ע"כ ע"ז אין אנו צריכים להאריך שכבר הב"ח ז"ל בסי' שמ"ה הביא דברי הגמ"ר הללו וכתב וז"ל נראה דמביא ראיה דכיון דאפי' פירש מדיני ישראל אין מתאבלין עליו כ"ש בשהיה גנב שהוא רשע גמור וכו' אבל קשה איך תלה הירושלמי דין זה ובלבד שלא יהא גנב בהרוגי מלכות הלא אפי' זה הגנב מת על מיטתו אין מתאבלין עליו כיון שהיה רשע דלא עדיף מפורש מד"ץ ולכן נראה דהגירסא בירוש' היא אבל לא מלגנוב וכמ"ש רבינו לקמן סי' שע"א (פי' אעפ"י שלא נתיאשו מלגנוב אותו ממקום שהנחוהו שם המלכות כדי להביאו לידי קבורה אפ"ה מינין לו משעה שנתיאשו מלשאול אצל המלכות וכו' ב"ח סי' שע"א) גם במרדכי וכו' ועיין בב"י כן כתב וכ"כ מהר"י ווייל ז"ל אבל לא גנב ט"ס הוא וכו' מיהו כתב לשם דאם היה גנב ונידון בדיניהם מיתתו מכפרת ויש להתאבל עליו וכן כתב בהגהות הש"ע ולפי זה גנב שמת על מיטתו אין להתאבל עליו ולה נהגו כן וצ"ע עכ"ד הב"ח ז"ל. הנך רואה שהב"ח ז"ל דחה דברי הגמ"ר שרצה להכריע מהירוש' דגנב הו"ל כפורש מד"ץ דאין מתאבלין עליו וכתב דלא היא וכתב שכן דעת מוהרא"י ומב"י ז"ל ומהר"יו ז"ל. וגם מאי דהצריך עיון דברי מהר"יו ז"ל נגד המנהג כבר כתב עליו הש"ך ז"ל דאין ר"ל מהר"יו ז"ל מיתתי שנהרג הויא כפרה אלא דעובדא דהתם הוי כנהרג ולעולם בגנב שמת על מיטתו מתאבלין עליו עי"ש והא ודאי פשט הדברים הם אפי' בגנב תמידי שכל ימיו היה אומנותו בכך ולא בגנב פעם וב' וכיוצא דמלבד דלשון גנב הוא לשין כללי בין באקראי בין תמידי. עוד בה שכבר הדבר מפורש בהרשב"א ח"א סי' תשס"ג הביאה הש"ך שם דאחד מבעלי עבירות כגזלנים וכה"ג אינן נכללי' בכלל פורשין מד"ץ וסיים וכתב הש"ך ז"ל ולפי"ז בגנב וגזלן שמתו על מיטתם מתאבלין עליהם ע"כ. הנך רואה שהרשב"א כתב להדיא דבעלי עבירה כגזלנים וכו' והא ודאי בעל עבירה לא יקרא שום איש מישראל בפעם או פעמים וכן לא היה ס"ד שהיה נכלל בפורשי מד"ץ אם לא שהוחזק והורגל בכך ונעשית לו כהיתר ממש מבלי פקפוק וזה ברור מאד וממקומו הוא מוכרע

^ ושוב שחזרתי על למודי ספרי הפוסקים לפני ראיתי להרב מרכבת המשנה אשכנזי ח"ב ו' תשו' פ"ג ד"ו שכתב וז"ל ויותר נראה דלשון שופכי דמים ובעלי ל"הר משמע דוקא רגיל מדלא קאמר רוצח ומספר ל"הר ורבותא בהנך הוא ושאר בעינן מומר להכעיס דמשכחת לתיאבון משא"כ ש"ד ול"הר לא משכחת לתיאבון דמה בצע כי נהרוג ואין יתרון לבעל הלשון עכ"ד יע"ש נמצינו למדין מדברי הרב מרכבת המשנה ראיה לדברינו תרתי חדא דאומרו בעלי עבירה ר"ל דוקא רגיל והוא הוא מה שדקדקנו מדברי הרשב"א דסי' תשס"ג הנ"ל וזאת שנית דבשאר עבירות כמו גל"ע ושאר ל"ת בעינן בפי' להכעיס או דבר שסתמו להכעיס אבל בלא"ה אפי' ברגיל כל ימיו משכחת לתיאבון והוא ברור. וכן ראיתי למהרד"ך בית י"א שדקדק מדברי הר"מ פ"ו מה' ממרים שכתב אפי' היה אביו רשע ובעל עבירות וע"ז כתב דאפי' משומד להכעיס דסתם רשע ובעל עבירות קאמר עכ"ד יע"ש:

^ ואחר שעלה בידינו בירור דבר זה נבא לביאור תשו' מהר"ם ז"ל שכתב שאמר לו הרמב"ן ז"ל דאם אדם עומד ביציאת נשמה מאדם רשע אינו חייב לקרוע וביאר הדבר מהר"ם ז"ל דאינו נקרא רשע רק העושה עבירה להכעיס והוא פורש מדרכי צבור ולא יקרא פורש מדרכי צבור כי אם עובד עבודה זרה או אוכל נבלות להכעיס וכו' אבל אם אדם עושה עבירה לפעמים לתיאבון או לפעמים מניח