שו"ת כרך של רומי נא

איסורו מלטמא בא לו דוקא ממאי דגלי קרא בעמיו ואמרינן בעושה מעשה עמיו. וא"כ כשחזר בתשובה שפיר מקרי עושה מעשה עמיו ומטמא עליו אפילו דעדין לא נתכפר אלא אחר מיתה וקבורה לא כן באכילו' דהוידוי אינו מעלה ומוריד להתאבל אלא דוקא תלוי בכפרה לפי ראית הרב מוהרי"ע ז"ל וא"כ כפרה לא הויא אלא עד אחר מיתה וקבורה וא"כ שפיר אין מתאבלין עליו אפי' כשעשה תשובה ר"ל שהתודה יען דעדין לא נתכפר לא כן בענין טומאה דלא תלי בכפרה כי אם בעושה מעשה עמיו ותו לא וכיון ששב עושה מעשה עמיו מקרי תכף קודם מיתה ואפי' דהכפרה תליא עד אחר קבורה ועיין למוהרד"ך בית י"א שכתב להדיא דהוידוי לא מהני כלל יעוש"ב והיא נעלמה מעיני הרבנים הנז"ל ומכל האמור חזות קשה הוגד לי במה שראיתי להרב נחלת בנימין דס"ח ע"ד דאחר דהכריע דהמבזה אביו אפי' לאחר מיתה חייב סיים וכתב וז"ל מעתה יפלא על מ"ש בפסחים פרק מקום שנהגו. דחזקיהו גירר עצמו' אביו על מיטה של חבלים והודו לו חכמים והשתא היאך הודו לו הלא היה לחזקיהו בזה חיוב מיתה שהרי מקלל פירושו הוא מבזה ומקלל לאחר מיתה נמי חייב ואיך הורו לו חכמים. וליכא למימר דהואיל אחז אביו לאו עושה מעשה עמך מקרי לא מחייב על קללתו דלא מחייב בקללה כי אם בעושה מעשה עמיו דזה אינו דלדעתי לא מחליקינן בין עושה מעשה עמיו רק מחיים דרואים אנו דעדין לא שב מחטאתו ולכך דלאו פטור עמ"ע הוא. אבל כשמת המיתה מכפרת ודאי ולא שייך לפלוגי כין עושה מ"ע לשאינו עושה כדאמר ר' פנחס כשעשה תשובה אף דמתחי' רשע היה מ"מ עכשיו כתשובתו נתכפר לו והו"ל בעמך הכי נמי מיתתו בתשובתו. ויותר ממה שהתשובה מכפרת מיתה מכפרת א"כ לאחר מיתה לא שייך לפלוגי בין עמ"ע לאינו מה שהיה בחיים ותמיד מקלל אביו ואמו חייב מיתה וכו' דאלת"ה איך חייבה תורה מקלל אביו ואמו לאחר מיתה אף דבחיים היו בכלל עמ"ע למ"ד אין מיתה בלא חטא דנפש החוטאת וכו' א"ד יעו"ש. ולדעתי אהמ"ר דבריו נפלאו ממני נפלאות אשר לא נבראו חדא דהיכי קאמר דבתשובה מכפרת הפך דברי רש"י שם באותה דרב פנחס שכתב להדיא נהי דעונו אינו נמחק ועוד דהתשובה היא עם ד' חלוקי כפרה שהיה ר"י דורש וא"כ בזו דאחז איך נוכל לומר דהוי המיתה דומיא דתשובה כאלו אם היה שב בתשובה תשובתו בלי יסורין ומיתה וקבורה היתה מכפרת הא ודאי אתמהה ואין התשובה מכפרת כי אם עבר על מ"ע ותו לא. וזאת שנית דהיכי קאמר דאם מת עמ"ע מקרי גם. בלי תשובה מבוררת דודאי מיתתו מכפרת דאמרי' אפשר עשה תשובה. והרי סוגיא ערוכה וברייתא בדוכתא צווחין בכרוכיא נגד דבריו שהרי אמר אביי במוסכם ובתמיה מת מתוך רשעו הויא ליה כפרה והחליט מת מתוך רשעו לא הויא ליה כפרה ואית מתניתא בידיה דתני רב שמעיא יכול אפי' פירשו אבותיו מדרכי ציבור יטמא ת"ל בעמיו בעושה מעשה עמיו יטמא לו ובשאינו עושה מ"ע לא יטמא לו אם לא חזר בו וכפירש"י שם הנז"ל הרי דהמיתה בלי תשובה לאו עושה מ"ע מקרי הפך דבריו ממש וסביר הייתי לידחק ולתת מקום קצת לדברי הנח"ב דאפשר דכונתו הוא דבשלמא בענין טומאה כיון דלא אתברר דעשה תשובה לאו עמ"ע מקרי כדי לחייבו בק"ע לעבור על לאו דלא יטמא לא כן בענין מקלל אביו לאחר מיתה דכיון דמידי ספקא לא נפקא דאפשר עשה תשובה בשעת מיתתו א"כ מספק אמרינן שב וא"ת ואל יקלל אביו שמא עשה תשובה ועושה מ"ע מקרי. זה היה נ"ל לתת מקום לדברי הנח"ב הגם שאין דבריו סובלים פי' זה אבל הא ודאי בורכא חדא דלא שייך להחליט חיוב מיתה במקלל אביו מספק שמא עשה תשובה כי אם לומר שוא"ת ולא יקלל (אבל אם קלל ודאי שלא נחייב ראשו של זה הבן מספק גרוע ונפסד כזה וזה ברור כי אפי' העטלפים יראו זה וחס להרב ז"ל שיאמר כן הגם שדבריו קורין בגרון אומרו ותמיד מקלל אביו ואמו לאחר מיתה חייבים וכ"ן ממ"ש למטה כיע"ש) וזהו הטוב והישר ולא מחית איניש לספק חמור כזה שיש בו עונש מיתה וחזקיהו שאני דהודו לו שזה היה לכבודו כדי להביאו לחיי עולם וכמו שעשה ר"מ לאלישע אחר ודי אומרו למחר ימות ויעלה עשן מקברו והוא בזיון גדול לבד האמירה (שהמעשה היה ע"י שמים ואחר מיתתו ובודאי לא עבר כי הוא חפשי מן המצות) אלא ודאי דכדאי היא המצוה הגדולה להביאם לחיי עולם וליכנס בספק קל גרוע ונפסד כזה ועיין מוהר"דך בית י"א שהביא עובדא דחזקיהו זאת וסיים וכתב ואם לא היה מועיל לו לא היה עושה כן ולא היו חכמים מודים לו וכן הביא עובדא דר"מ הנז' וסיים וכתב וז"ל ונראה דר"מ לזכות את רבו קאמר כן שכששמע למלאכי השרת שאמרו לא לעלמא דאתי ליתי אמר ר"מ יותר טוב שיענש בגהינם ויטול שכרו בעוה"ב ולפיכך אמר מתי ימות וכו' כלומר שאני רוצה לזכותו וכו' שאין סברא לומר שר"מ היה רוצה להענישו ולהכניסו לגהינם א"ד יעו"ש. וא"כ כפי זה אין מקום לדברי הנח"ב כלל ועוד אעיקרא ישוב זה אין לו שחר שהרי בגמ' כבר צוחו ואמרו מת מתוך רשעו אין לו כפרה ונשאר ברשעתו כמו שהיה בחיים ממש תו מי הכניסנו באלו הספקות הפך התלמוד ערוך ואחרי המחי"ר שגגת תלמוד עלתה לו אריכות גדולה ובנה עליה מצודים גדולים פורחים באויר ואת כל אלה איננו שוה לי את אשר אני רואה במה שרצה להכריח באומרו דאלת"ה איך חייבה תורה מקלל אביו ואמו לאחר מיתה אף דבחיים היה עושה מ"ע למ"ד אין מיתה בלא חטא א"כ השתא שמת נתברר שחטא חטאים גדולים בצנעא עד שגמרו לו מיתה א"ד יעו"ש. והאמת אחרון הכביד והגם כי כל דבריו הם לפום חורפא ולחדודי הוא דבעא הא מיהא צריך לבקש מנוח לכף רגלה ועליה יכרעון חריפי דפו"ס בדת"א. לא כן הכא כי לא הניח מקום אפי' כמלא נימא שהרי אנן קי"ל בכל התורה כולה סוקלין על החזקות ושורפין על החזקות ומעשה באשה אחת שבאתה לירושלם ותינוק מורכב על כתפה והגדילתו ולסוף בא עליה והביאום לב"ד וסקלום לא מפני שבנה ודאי אלא מפני שכרוך אחריה כמבואר בקדושין דע"ט עי"ש והרי הכא האיש הישראלי הוחזק לכשר כל ימיו ועושה מ"ע וא"כ כשמת היכי הוברר שהוה רשע גמור עד שפטור הבן המקללו מחיוב מיתה ואי משום דאין מיתה בלא חטא הא ודאי בורכא היא דאין מיתה בלא חטא אמרו ולא אמרו אין מיתה בלא חטאים גדולים עד שנכריעהו מכח המיתה לכף חובה ולדונו לרשע גמור ואימא שהוא מהמתים בעטיו של נחש ותלי"ת אותו על ע"ץ הדעת טוב ורע על דבר שר"ה כי היא