שו"ת כרך של רומי נ

וכשאני לעצמי האמת אגיד כי לא היה לי חפץ ליטפל בדבר זה מכמה טעמי חריצי אימא רישא כל שהוא עיקר כי שמעתתא בעיא צילותא. ואנא לא כן גר הייתי כאורח נטה ללון ממש אדעתא למיסק לא"י תוב"א. וא"כ לאיש אשר אלה לו היטעם את אשר יאכל לחמה של תורה. וזאת שנית כי באמת לפי סגנון השאלה איני רואה דבעיא העמדה והערכה וישיבה שיש בה סמיכה מאחר כי הוא היה אומר כי אינו אלא חשדא בעלמא א"כ למה חרדו אלינו את כל החרדה הזאת אך מה אעשה כי הצקתני אהבת רב חביבא יוסף עינינ"ו נר"ו. וכן ערכו שיורד ע"פי מידותיו הם הרהיבוני לצאת חוץ ממחיתתי ולעשות רצונו חפצתי והוה תחילת דיבר במטו מינייהו מלכי האמורים בפרשה. אמינא להו כי אל יחר בעיניהם אם לא אטפל בתחילת דברי לישא וליתן בדבריהם דרבנן הע"י כי אחרי המחי"ר ויקירא כל דבריהם הם דקדוקי תורה ודקדוקי ובצ"ק שבסדקי. דוחקים ודקדוקים זה אומר בכה וזה אומר בכה כאלו אין לנו אלא דברי הש"ך ז"ל ונסתם כל חזון לראות מאיזה מעין נבעו ומאיזה מחצב נחצבו דברי הש"ך ומינה לעמוד על עיקר הדין כאורח כל פוסקי הלכות אשר כתלי בית המדרש יוכיחו. וכיון שכן מוכרח אני לבחור דרך לעצמי מרישא דסדרא ע"פי שורשן של דברים ממה שרשום אצלי ובזכרוני. וממילא יצא הדין לאורה ואחרי כן כל הרבנים החתומים עליונים למעלה הע"י כל חד בדידיה יקח תשובתו כפי מידתו כאיש גבורתו וזה החלי בס"ד

הנה אל ה' ויאר לנו. כי עיקרא דהאי מילתא שורשה פתוח בפר' נגמר דמ"ו אמר עולא אמר"י הכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו הואיל ונדחה ידחה. אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינן היו בה (בעיר הנדחת) קדשים קדשי המזבח ימותו קדשי בדק הבית יפדו. והוינן בה קדשי מזבח אמאי ימותו כיון דאקטול הויא להו כפרה לאו משום דאמרי' הואיל ונדחו ידחו. א"ל אביי מת מתיך רשעו הויא ליה כפרה (בתמיה) מת מתוך רשעו לא הויא ליה כפרה דתני רב שמעיא יכול אפילו פירשו אבותיו מדרכי ציבור יטמא ת"ל בעמיו בעושה מעשה עמיו. (ופרש"י יטמא להם במותם ת"ל לנפש לא יטמא בעמיו בעושה מעשה עמיו יטמא לו. ואם לאו אל יטמא לו אפי' לשארו אלמא לא כיפרה מיתתו אם לא חזר בו ע"כ). א"ל רבא מי קא מדמית נהרג מתוך רשעי למת מתוך רשעו. מת מתוך רשעו כיון דכי אורחיה קא מיית לא הויא ליה כפרה. נהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי אורחיה קא מיית הויא ליה כפרה תדע דכתיב נתנו את נבלת עבדיך וכו'. א"ל אביי מי קא מדמית הרוגי מלכות להרוגי ב"ד. הרוגי ב"ד כיון דבדין קא מקטלי לא הויא ליה כפרה. אבל הרוגי מלכות כיון דלאו בדין קא מקטלי הויא להו כפרה (ופרש"י הרוגי מלכות הנך דאומות הרוגי ב"ד עיר הנדחת ע"כ) תדע דתנן לא היו קוברין אותם בקברות אבותיהם ואי ס"ד כיון דאקטול הויא להו כפרה לקברו בקברות אבותיהם (ומשני) מיתה וקבורה בעינן (ופרש"י אם נקברו מכפרת מיתתן עליהם) ולעולם טעמא דקדשי עיר הנדחת משום דהואיל ונדחו ידחו הוא מתיב רב אדא בר אהבה לא היו מתאבלין עליהם ואי ס"ד כיון דאיקבור הויא להו כפרה ליאבלו בעינן עיכול בשר דייקא נמי דקתני נתעכל הבשר מלקטין את העצמות ש"מ. רב אשי אמר אבילות מאימתי הויא מסתימ' הגולל כפרה מאימתי מכי חזו צערא דקברא פורתא ולכך הואיל ונדחו ידחו אי הכי למה ליה עיכול בשר משום דלא אפשר ע"כ והנה קודם שנבא לחדש דבר מעתה אציגה נא עמך מה שכתוב אצלי בדרשותי ספרי הקטן ישמ"ח לב דקס"ג שהבאתי הך סוגיא כדמותה ופרש"י הנ"ל במה שפירש אלמא לא כיפרה מיתתו אם לא חזר בו וכתבתי וז"ל שם מועתק אות באות וחזי הוית להרב פני מבין ח"ב בפירוש הך סוגיא שכתב על דברי רש"י הללו וז"ל צריך ביאור דמהיכא נפקא ליה לרש"י ז"ל דאם חזר בו דמטמא לו והדרא קדושה לדוכתא נימא דכיון דפירש מדרכי צבור שוב אינו חוזר לקדושתו ואינו יכול ליטמא לו אף דחזר בתשובה עכ"ד. ולדידי הפעוט מילתא כדנא אינה צריכה לפנים כלל ודברי רש"י על אדני פז מיוסדים הם כיון דתלי הטומאה מקרא דבעמיו בעושה מעשה עמיו דוקא ואי לא לא א"כ כשחזר בתשובה עושה מ"ע קרינן ליה ושפיר מטמא לו. וכמו שכן אמור ביבמות דכ"ב וחייב על מכתו. אמאי קרי כאן בעמך בעושה מעשה עמך (ותי' בגמר') כדאמר ר' פנחס כשעשה תשובה הכא נמי כשעשה תשובה ופרש"י שם דהואיל ושב עושה מעשה עמך קרינן ליה דנהי דעונו עדין אינו נמחק מ"מ מתשובה ואילך עושה מעשה עמך מקרי ע"כ א"כ דון מינה ואוקי באתרין בכהן דיכול ליטמא כיון ששב בתשובה וחזר בו אפי' דעונו תלוי עד אחר מיתה וקבורה דמידי הוא טעמא דנאסר ליטמא לו לאו היינו משום דבעינן עושה מעשה עמך והאי לאו עושה מעשה עמיו. א"כ עתה ששב בתשובה עושה מעשה עמיו מקרי אפי' דעונו תלוי עד אחר קבורה ופשוט. והרב הנז' ז"ל כתב דדברי רש"י הם מיוסדים על אדני הת"כ וז"ל נהג בהם מנהג כזה הרי הוא חולין יכול יהיו חולין לעולם ת"ל בעמיו בזמן שהוא עמו הרי הוא חולין פי' הרי הוא בקדושתו ע"כ והרב קרבן אהרן ז"ל פי' דכוונת מ"ש בעמו ר"ל בזמן שהעבירה עמו אבל אם עשה תשובה חוזר לקדושתו יע"ש הרי דמקרא נפקא ליה דאם חזר בו מטמאין עליו ומשו"ה כתב רש"י דלא כיפרה לו מיתתו אא"כ חזר בו ע"כ: אשר עפי"ז מקום יש בראש להביא סיעתא מכאן למה שנראה מדברי הש"ך יו"ד סי' שמ"ה סק"ו דכל הפורש מדרכי ציבור דאין מתאבלין עליו היינו דוקא אם לא התודה קודם מיתתו דאין מתאבלין עליו לא כן בהתודה דמתאבלין עליו. ומוהר"י עיאש ז"ל בסי' ש"מ סק"ה כתב עליו וז"ל ודע דכל הכיתות הנז' אין חילוק בין התודה או לא התודה דומיא דהרוגי ב"ד דאע"ג דמתודין אין מתאבלין עליהם דהוידוי אינו מכפר לאלתר אלא לאחר מיתה וקבורה וכן בסתם מתים שמתאבלין אפי' לא התודה דהוידוי אינו מעלה ומוריד לענין להתאבל עליו ודלא כדמשמע מהש"ך יו"ד סי' שמ"ה יע"ש. ולפי מה שכתבתי מדברי התו"כ דקתני להדיא דאם חזר בתשובה הדר לקדושתו א"כ היכא דחזינא דהתורה שפיר מתאבלין עכ"ד הר' פני מבין. ואני שמעתי ולא אבין דאחרי המחי"ר אין הנדון דומה לראיה ודברי מוהר"י עיא"ש ז"ל צדקו יחדיו. דמה דמות יערוך דברי התו"כ שכתב שכשעשה תשו' מטמא לענין אבילות דשניא היא דהתם שאני כיון דעיקר