שו"ת כרך של רומי לד

מאי ארייא דקס"ת דאורייתא הרי אתה עובר על שבות חמיר דרבנן הא אין עליך אלא לומר כמ"ש בתשו' בשמים ראש סי' שכ"ט וז"ל: שאלתי את פי מורי ז"ל בכמה איסורי הוצאה בשבת אנו סומכים על שאין לנו רשות הרבים עכשיו ואין לנו לגזור כל כך. מעתה למה לא יתירו ב"ד את התקיעה ואת הלולב בשבת שכל עיקר איסורו אינו אלא משום שמא יוציאנו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים? והשיב לי וכי יעלה על דעתך לפי הפשט שמשום איש אחד שיטעה ראו לעקור מצוה מכל ישראל. אלא שבתחילת מתן תורה נתנו המצות לעשותן בארץ בזמן שיושבים עליה (אמר הפוסק משי"ח ס"ט כן הוא דעת הרמב"ן בפי' ע"הת וכן דעת הרשב"א ח"א סי' קל"ד ועיין לו שם סי' צ"ד שם שם לו דברים בסתר המדרגה ועיין הרדב"ז דפ"ו ח"ב סי' תרצ"ו ואני במקומי ביארתי הקדש עם הקדמות האר"י ז"ל ואכמ"ל) ולאחר מכאן מסרן הכתוב לחכמים יודעי העתים והם ראו לחזק ביותר את השבת כי הוא היותר עיקר וחיוב לנו (כי הוא אשכול שכל אמונתינו ויחודנו תלויה בו כנודע. דברי הפוסק ס"ט) ולפיכך כל שאפשר שיבא שום קלקול על ידו בזמן מה עקרו אפי' מצוה כי יש כח ביד ב"ד מזמן עזרא ואילך (לא עכשיו שאין לנו ב"ד הגדול שמשם תורה יוצאה לכל הגולה. דברי הפוסק ס"ט) כי הכתוב מסרו לחכמים לאחר הגלות וכחם חזק אם לטעת ואם לעקור וכשאנחנו נחזור להתיר הנטילה והתקיעה אתי לזלזולי לפיכך מניחים אותם במנהגם. עכ"ד אות באות. (ועיין אורחות חיים דקי"ו ע"א שהביא חקירה זאת בשם יש שואלים ותשובה דחוקה הרבה ותשו' בשמים ראש יותר נכנסת אל לב מבין ודוק ועיין תשב"ץ ח"ב סי' קצ"ז וסי' רי"ח שהאריך בכל זה עי"ש וחרוה צמאונך ועיין בחי' דינים לרבני ירוש' הקדמונים סי' מ"ח נדפסו מחדש בס' חיים וחסד למהר"ח מוספיא ז"ל שכתב דאין הטעם משום דהוי שוא"ת אלא משום דאינו עושה המצוה באותו מעשה כעליתו באילן והעברתו ברה"ה. כי כל זה אינו אלא הכנה למצוה עיש"ב

הראת לדעת מדבריו ז"ל שמה שביטלו מצות עשה דאורייתא היינו מפני ל"ת דאורייתא דהוצאת שבת בר"הר דידהו ואפי' מפני טעות היחיד גזרו בביטול מצוה על הרבים משום דשבת חמירא טובא כאשר האריך ז"ל ואלו משום שבות דרבנן לא היה הדין לבטל מצות עשה דאורייתא והיה הדין לחזור ולקיימם אחר דעכשיו אין לנו ר"הר כאשר אנו מתירים כמה איסרי הוצאה בטענה זאת. אין לנו עכשיו רשות הרבים אלולי שיש לחוש שמא יזלזלו בכבוד שבת מאחר שכבר נהגו מאז השנים בביטול מצות הללו ולאו כ"ע דינא גמירי דמשום דאין לנו ר"הר התרנו אותם ולפיכך מניחין אותם על מנהגם ודברי הרב בשמים ראש ז"ל גם בזה חיים וקיימים שהרי מוכח להדיא מדברי התוס' בקידושין די"א ע"א ד"ה עד שתכנס לחופה בתירוץ הר"מ מנרבונה ז"ל והוא: שעם באמת קי"ל דאין לגזור בדבר מפני טעם רחוק ומיעוטא דמיעוטא עכ"פ עכ"ז הדין דאם כבר נגזר לאסור זמן מה מטעם קרוב ומסתבר הא ודאי יכולים להמשיך הגזרה עוד זמן מה אפי' דאותו טעם קרוב ומסתבר נגמר ונתבטל והיה לאין עכ"ז ממשכין אותה גזרה אפילו מטעם אחר רחוק גמור ולא מסתבר יעויין בדבריו שם וכעין זה ג"כ כתבו התוס' בכתובות ד"ב ע"א ד"ה שאם בתירוצם ועוד י"ל דגם לפ"ה לא היו מתקנים שתהא נשאת ליום הד' וכו' יעוי"ש שכונתם מבוארת שם שכיון שהגיעו לגזור בנישואין מטעם קרוב ומסתבר באשת כהן דנאמן ל לאוסרה עליו התקינו גם באשת ישראל אפי' שהטעם רחוק הרבה כיעוש"ב. ולא הבאתי דבר"י כי אם לדמיון בעלמא ודוק היטב. ושוב התבודדתי כמעט רגע ונזכרתי שדבריהם ז"ל היא סוגיא ערוכה בפסחים ד"ה ע"כ שאמרו שם הזהרו במנהג אבותיכם זמנין דגזרי מלכות גזרה וכו'. נמצא דאותו מנהג שכבר היו נוהגים מזמן רב לעשות ב' ימים טובים מטעם קרוב ומסתבר והוא ספיקא דיומא שהוא דאוריית' ואפי' דנתבטל דהשתא בקיאינן בקבוע' דירחא ואותי טעם נגמר והיה לאין עכ"ז המשיכו הגזרה וגזרו ב"ד הגדול ושלחו להם הזהרו וכו' משום גזרה רחוקה דרחוקה והיינו זמנין דגזרי מלכות וכו' וח"ו משתכח סוד העיבור (שהיא דבר רחוק גמור ובפרט עכשיו בדפוס) ואתו למיכל חמץ בפסח והמשכת גזרתם זאת היא סיג לתורה גמור אלא דבא"י לא יכלו לגזור מחדש כיון דלא היה המשכת הדבר כמו בח"ל. (ובקונטריסי ויכיח קדוש' יו"ט ששלחתי ללונדון סבורה יע"א הארכתי להראות אות שיוט"ב ש"ג לדעת הרמב"ם חזר כדאורייתא ר"ל שהוא תחת הדברים שמנה הרמב"ם שנכנסים בלאו דלא תסור שהם משום סיג לתורה

מבורר יוצא מכל האמור דגם בענין ביטול מצות ת"ש ולולב והדומה כיון דכבר הונהג ונגזר ביטולם מטעם חששא קרובה דשמא יעבירנו וכו' א"כ עכשיו אפי' דכבר נתבטל טעם זה לגמרי דאין לנו. ר"הר הדין נותן להמשיך הגזירה ולהניחם בביטולם מפני חשש שמא יבואו לזלזולי באיסורי שבת כיון דרואים דאנו מתירים דבר שכבר הונהג לאסור ולאו כ"ע דינא גמירי ונמצאו דברי רבינו הרא"ש ז"ל חזקים כראי מוצק. מכל זה נתברר כשמש בחצי השמים שמעולם לא היה ולא נברא דמשום שבות דרבנן יבוטל שום מצות עשה ושום ל"ת ואפי' מצות קדושה או מצות הנעשות ברבים או כבוד ציבור דחמיר מכל הני והדומה חלילה! ואין מביאין ראיה מביטול ת"ש ולולב דהתם נתבטל בדאורייתא עם דאורייתא ועכשיו הוא המשך הדבר מטעם גזירה דחילול שבת אבל אם באנו לבטל מחדש איזה מצוה מפני חברתה הא ודאי חזרנו לסיני וכדקי"ל אתי עשה ודחי ל"ת בכל דיניו ובכל משפטיו הכל כפי מה שהוא הענין והדין לפי מקומו ושעתו ואנו שוקלים הדברים לפי משקל ההוראה אשר בידינו אם יכבד אם יקל כן נעשה בנדון שלפנינו חזר איסור שבת ככל איסורים שבתורה החמורים או הקלים הכל לפי מה שהוא הדבר שאנו דנין עליו וכאשר יכריע מאזני ההוראה כן יקום. ושוב דרך מקרה בא לידי תשו' חוות יאיר סי' ט' והאריך בענין זה כמעט בכל אותו סימן ובאמצע דבריו כתב וז"ל ואע"פי שיש ביד החכמים לעקור דבר מן התורה בגזרותיהם היינו במקום שאמרו דוקא ובמקום שגזרו מחשש איסור דאורייתא שלא לעשות דבר אפי' דע"י זה מבטל מ"ע ואפי' יש בה כרת כגון ערל הזאה ואזמל וכו'. ולפעמים יותר משל תורה אבל לא שהם תקנו מ"ע ואנן נחמיר בה לדחות מ"ע דאורייתא א"א לומר כן וכו' א"ד יעו"ש כדבריו באורך. ראה כי הקרה ה' לנגדי דברים כהוויתן עלז לבי בה' ושוב התבודדתי היטב בתשו' הרב חוות יאיר עצמו בסי' קי"ב ושם אנכי הרואה שעקם עלינו את הכתובים ולא רצה להתיר שבות דשבות לילך בספינה קטנה להשלים מנין וקריאת ס"ת בשבת אפי' שצידד כמה צדדים להקל עמד לו מה שראינו שחכמים העמידו דבריהם לבטל עשה שיש בו