שו"ת כרך של רומי כט

ביקוב הדין את ההר הדין דין אמת והוא ברור. והדבר ממקומו הוא מוכרע. ואעיקרא דין שיצאו ט' ציבורין מחוץ לעיר ושבתו בכפר. יוכיח דפטורין מכל וכל ואי נאמר דמצר הדין המצוה לשמוע קריאת ס' תורה בציבור רמיא על כל יחיד ויחיד כ"ש על ט' ציבורין בשלימותם דודאי רמיא עלייהו לחזור ולשנותה לשבת הבאה כמו כל עשה דהשלמה וכ"ש לדעת הרב עולת שבת הנז"ל דאם קראו בב"הכ אחד די לכל העיר כולה ומאי ראיה גדולה מזאת דתקנת משה רבינו ע"ה על הציבור רמיא ולא על היחיד היודע לקרות ויצא ידי חובתו קריאתו הא ביחיד ולא ערערו האחרונים על הרב עולת שבת אלא מטעם דכל ב"הכ יש לו דין ציבור בפ"ע וחיובא רמיא עליה ולזה בבתי כנסיו' שלא קראו חיובא רמיא לחזור ולשנותה וכבר נראה שהרב עולת שבת הולך אחר הציבור של העיר כולה והאחרונים הולכים אחר כל ציבור וציבור ואם לסברא הסברא נותנת כסברת העולת שבת ויש להחזיק דבריו מכמה מקומות אלא שאינו ענין לנדון דידן כל זה כתבתי אם לדין ואם קבלה מלשון ספר התיקונים אומר לו (אעיקרא אין לנו עסק בנסתרות ואנן מתנית' ידעינן וכל מה שבא בקבלה ולא בא בתלמוד ובפסוקים כבר הרשונו אבותינו הראשונים דאין בידינו להכריח בהם שום אדם ודינא יתיב להחמיר על עצמנו ולהקל לאחרים כמ"ש התשב"ץ ח"ב סימן מ"ח ואפס קצה סברתם תראה בספר שלמי צבור ד"ז ע"ג ומעיין יוצא מבית קדש הקדשים וממנו ישקו כל העדרים הוא רבינו המקובל הרמב"ן ז"ל (עד שכתב עליו הר"ן הר' הריב"ש סימן קנ"ז באומרו הרבה תקע עצמו הרמב"ן בקבלה יותר מדאי) ועכ"ז צאו וראו מה כתב הרמב"ן עצמו באגרתו על ספר המורה וז"ל וא"א להוכיח לסוף כל ישראל להיות חסידים ע"כ ואחר שכן אנו אין לנו לחדש דינים כדי להכריח ולהוכיח אח הבריות ולבטל מנהגם מפני הנמצא בספר הזוהר והתיקונים או בספרי בעלי מוסר יצא ולמד מה כתב הריב"ש סימן ט"ו ופסקה מור"ם בהגה סימן א' דאפילו בנושא זקנה שאינה בת בנים דאפסיקא הלכתא דכופין ב"ד על זה כמבואר שם באורך אליבא דכ"ע וכן כמה דברים שבאי בתלמוד כגון בת כהן וח"ח לע"ה או משיא בתו לזקן ע"ו סיים וכתב ולזה העלימו עיניהם חכמי הדורות בעניני הזיווגין שלא למונעם אין צריך לומר שלא להפרידם כל ששניהם רוצים ואין בנישואין הסם לא משים ערוה ולא משום איסור מצוה. ולא משים אסור קדושה ודי להם לדונם על פי הדין כשיש מחלוקת בין איש לאשתו על זה ונגשו אל המשפט ושפטים על פי התורה עכ"ד ומינה יקיש כל בר דעת אם בדברים שבאו בתלמוד וכל פוסקי הלכות פסקו דכופין נכתבו כל הדברים הללו בדברים שלא באו בתלמוד ובעלי ההיראה מכריעים לכף זכות דאין כאן חיוב על היחיד וריהטא דשמעתתא אזלא כותייהו עאכ"וכ שאין לנו להתטפל ולחדש דינים לחייב אח הבריות מפני הנמצא בזוהר ובעלי הקבלה הא ודאי אין כל בעל שכל יוכל להכחיש ועיין בתשובת דברי יוסף להמקובל מוהר"י אירגאש ז"ל בסימן ד' ובסימן ה' ובסימן כ"ה והרב פתח עינים בסנהדרין על דצ"ח עמוד א' ראה בעצמו חולשת דבריו כמ"ש שם דל"ד מהספר ע"א אבל עתה בדורות אחרונים ים וכו' אנו צריכים לכל החומרות שיתגלו וכו' כי הם באמת חלושי צבא וילכו בלא כח ראיות חכמניות פסקניות על זה בסיף דבריו מדויל ידיה משתלים קול ושוברו עמו ורשם ועמ"ש דברי יוסף סימן כ"ה ובמ"א כבר כתבתי עליו הראוי ובפרט במה שנעלם ממנו תשובת דודו של מרן ז"ל ח"ד בתשובה לא"הע דקכ"א ע"ד שהאריך וכתב שהוא אינו מבין אלו דורות הראשונים מה היו שהוא רואה בהם ע"ז וג"ע וש"ד עיש"ב). ואפילו יהיבנא ליה כל דיליה דיש לנו לעשות עיקר מהקבלה עכ"ז אנו צריכים לידחק ולישב הדברים בלשון ס' התיקונים כאשר יעלה בידינו או שנאמר דמיירי על עיקר התקנה בצבור ובזה היא השלמת הקרבן שכתב התיקוני' דהציבו' התקנ' אותו יחי' שהתפלל בבית יקרי' את קרבנו בשלימותו מדין ערבו' כדין כל קיו' המצות או שנאמר דמיירי על המסיר אזנו כמו שסיים בעל התיקונים שם ואף שידעתי שהם דוחקים עכ"ף סמי דברי התיקונים מקמי עדות נאמנה שהעיד מוהרח"ו ז"ל בס' הכונות דרוש ס"ח של פ' וה' וז"ל ממ"ש וזמן הרבה התפלל מורי בביתו עם עשרה ולא חשש שיהיה ס"ת שם לקרוא בו בין בחול בין בשבת עכ"ד. ושארי ליה מאריה להרב המפורסם שא"ב המחבר נר"ו כי שתים עשה הטיח דבריהם כנגד המתפללין בביתם במנין עשרה בלא ס"ת וחלק על אבינו הזקן אבי התעודה ממש בקול דברים בלי משען ומשענה ה' ימחול לו עם כי באמת לש"ש נתכין מרוב חמימותו וחסידותו. כל זה מצאתי כתוב מכתיבת ידי הצעיר בגליון ס' סמיכה לחיים לבד הדברים שבאו בתוך חצאי לבנה שהם הרחבת הדברים שהגליון היה צר וקטון מהכיל. וזה כארבעה שנים שהדפיס הרב המפורסם שא"ב הנז' נר"ו ספר חקקי לב העדיף מטובו עלינו וקיים בו מצות שילוח מתנה מחיים ובפתחי ראייתו לו שם בד"ד ע"ד וברי"א ע"ד שכשחזר לשנות פ"ז עוד הפעם מפני היד שנשתלחה מחכמי הדור כי לא ניחא להו אשר מתוך חומרו מחדש בטובו דינים וחומרות באו"ת מהירו"ת הנה על זה כמש"וב ידו שנית אף הוא היה מכוין ובעי לכפורי ידיה ולהחזיק בשלו ומכלל הדברים נתחדש לו וראה מ"ש מוהרח"ו בס' הכונות הנז"ל. ועכ"ז מלכי מזרח ומערב אין מזיזין אותו ממקומו ודחק לשין מוהרח"ו ותקע אותי במקום צר אין דרך לנטות בדברי' אשר אין להם שחר ממש במחילה מכבודו כי ר'ב הוא. האחד דאימור היה חולה ולא היה אפשר לו להביא ס"ת בביתו מפני גוים מפני לסטים ואפשר כי כנגד תפלותיו ויחודיו וכונותיו דהיה מיחד הדודים בתפלותיו כראוי ולא היה אפשר לעשות כסדר הזה בציבור בהיותו בב"הכ והיה מכריע לו לרבינו האר"י לבחור בטוב מעט הכונה אף שלא היה ס"ת בביתו ואפשר עוד לומר שאחר התפילה היה הולך לשמוע קריאת ס"ת את"ד בקיצור ובאמת יפה אמרתי שתקע עצמו לפי דברי מוהרח"ו בדברים שאין להם שחר ועל אהבת הקורבה כי כולנו בני איש אחד המיוחד אור היר"ח ז"ל נחנו ועל אהבת תמימותו וענותנותו אסמוך לומר כי שלש דחיות אלה הם ממש הצולעה והנדחה והנשברת הנה: מה שנדחק דהיה חולה מלבד דכל כי הא היה לבארו מוהרח"ו ז"ל כמו שביאר בשער הכונות דרו' בית הכנסת למה לא היה האר"י מעשרה ראשונים מפני היותו חולני וכן בשער המצות פ' ואתחנן מצות מ"ח כתב: לענין שמו"ת כשהיה אנוס או חולה היה מניחה ליום שבת וא"כ גם הכא היה לו להרחיב הדיבור ועוד דלשון זמן הרבה מוכיח שלא היה חולה ועוד אם איתא דהיה חולה מאי האי דקאמר ולא חשש מורי וכו'. ומה היה לחוש והלא מצוה מפורשת בתורה בסוכות תשבו מצטער פטור מן הסוכה כ"ש חולה וא"כ ודאי שלא היה חושש ומאי אתא לאשמועינן יעוד הלשון ולא חשש מורי קורא בגרון להשמיענו שאינה מצוה פרטית אלא תקנה כללית לציבור ומי שבא בסוד ה' בעיניו יראה ולבבו יבין מנסתרות מה שהאריך הרב בדרוש ס"ת בענין בקיעת יסוד אימא והארת יסוד אבא בפתיחת ההיכל ובקיעת יסוד ז"א בפתיחת ס"ת עצמו והבקעת נה"י דאבא והארתם בעלית ג' עולין דחול והעלמתם בסגירת ההיכל ועיין שם באורך כונת קס"ת של השבת והז' עולין כי אין לנו עסק עתה בנסתרות ועיין להרב המקובל מוהר"שך בספרו שעת רצון שביאר לשון התיקונים הנז' עם דרושי הרב הנז"ל כמנהגו הטוב יעוש"ב. ומאחר עלות דכשנתקיימה