שו"ת כרך של רומי כח

את מי שאינו יודע. שבזמן שבית המקדש קיים מי שאינו יודע היה די לו בשמיעת קריאת התורה בציבור. בזה היה יוצא י"ח לימוד. ובהקרבת תמידין תמידין כסדרן י"ח עבודה ואחר שנחרב המה ראו לתקן תפילת הציבור במקום קרבן רצוני לומר כדי להוציא את מי שאינו יודע לעבוד את ה' בפיו ובשפתיו. והסתלקות השכינה מקרב מחנה ישראל גרם להם לאסור כמה דברים שלא יהיו נאמרים כי אם בעשרה דוקא. כי כל בי עשרה שכינתא שריא ומכללם דברים שבקדושה. וכל שאין עשרה אסור לומר דברים שבקדושה בדרך תפלה ועבודה. ולדעת כל הפוסקים דסדר תפלה כולה מדרבנן. ר"ל שאין שום אדם מחויב מן התורה בסדר תפלה וקדושה. כי אם עשה דשינון ותו לא. ואם רצה להתפלל יתפלל כפי כחו. ואם רצה לקדש דברים שבקדושה אחר שנחרב הבית לא יוכל לאומרם אלא בי'. וזהו שכתב הר"ז מקרא דונקדשתי בתוך בני ישראל. שמשמע בעשרה הוא ודאי אהמכתא בעלמא. שהרי אחר החרבן נתקן שלא יאמרו דברים שבקדושה אלא בעשרה. מפני הסתלקות השכינה. ואיך נאמר שהוא מן התירה כל דאנן ידעינן דקודם החרבן לא היה בציבור כי אם קס"ת דוקא ותו לא. ואפי' זה מצד תקנת מרע"ה ולא מהתו'. וכל יחיד ויחיד היה מתפלל ומקדש כפי כחו ולא היה ריח חיוב ציבור בדבר הזה. ואיך א"כ יוכל לחלוק אדם מישראל על זה ולומר דקרא דונקדשתי איני אסמכתא כי אם לעיקר מצית עשה. זה לא חשב אניש בשום אופן והוא ברור. הנה נמצא מבורר בא"ר לח"י רוא"י דשום מצוה מהמצות הנז"ל אליבא דכולהו תנאי ואמוראי. אינה בציבור כלל מן התורה. אלא כל יחיד ויחיד מחוייב בה ואם יצא י"ח בינו לבין קונו תו אין בו ריח חיוב מן התירה. ואפשר אפילו מדרבנן כמו שנאמר. שהרי בקריאת התורה כיון שקרא אדם שנים מקרא ואחד תרגום יצא י"ח. וע"ז יפה הסכים הגאון הרמ"ז ז"ל בראייתו אלימתא במה שהתיר לצאת בין גברא לגברא. דמזה מוכח להדיא. דלא היה תקנת נביאים לכל יחיד ויחיד שיקרא או ישמע בשבתו' וי"ט אלא שיקראו בציבור סידורו של יום. וכל שקראו בציבור סידורו של יום אף אם היחידים לא שמעו נתקיימה תקנתם. יעוש"ב שהאריך יותר בראיות. ודבר ה' בפיהו אמת לפי משקל הדברים האמורים שכל יחיד כיון שקרא והתפלל מה שמחוייב יצא ידי חובתו. וזאת היא מצוה דיחיד ומצוה בציבור הוא ענין אחר. וראיה עוד לזה ממה שעלתה הסכמת אחרונים שאם כמה מנינים שכחו בכפר אחד ולא שמעו קס"ת פטורים כיון שכבר קראו בקהלתם. והרב עולת שבת סימן רפ"ב הורה דאם קראו בב"הכ אחד אפי' שלא קראו בשאר בתי כנסיות לא נקרא ביטול התמיד. ועיין ברכות המים ד"ד ע"א מה שהסכימו עמו רבני ירושלם תוב"ב במעשה כזה ועיין חיים שאל ח"א סי' ע"א סעי' ה'. מכל זה טובה תוכחת דעיקר קריאת ספר תורה על הציבור קאי וכל שהציבור קיימו היחיד פטור לגמרי. והוא האמת והצדק דעיקר התקנה על הציבור תקנוה. והיא מצוה דרמיא על כל הציבור ולא על היחידים אבל ע"כ יחיד רמיא שיקויים בציבו' כענין מחצית השקל וראיתי להעתיק לך מה שמצאתי כתוב מכתי' ידי הצעיר סביב הגליון וזה לשוני אות באות: אמר המשי"ח ס"ט בן בנו של הגאון היר"ח ז"ל בעל הסמיכה ושנייו של הרב המחבר נר"ו. באמת אין אלו אלא דקדוקי עניות במחילה מכבודו. שהגאון מר זקננו ז"ל מילא את ידו בראיות מופתיות וגם תשובה הרשב"ש דסימן קכ ה מסייע ליה (י"ל שהרי הרשב"ש כתב להדיא חדא שאינה מדאורייתא ועוד שיכול להתפלל בשעה שהצבור מתפללי' דנראה להדיא דכיון שכבר מתפלל בביתו הוא פטיר מצד הדין ליכנס לב"הכ ולא מטעם שבועה שחלה עליה שכבר אמר זה בטעם הא' באומרו שאינה מדאורייתא שר"ל דשבועה חלה על דרבנן בשיא'ת (שבקום עשה הוא מחלוקת עליה ואכמ"ל) וע"ז הוסיף בטעם השני שאעיקרא אינו מצוה על כל יחיד ויחיד להתפלל בציבור כיון שמתפלל בשעה שהצבו' מתפללין יצא ידי חובת תפלה בשביל שכבר התפלל ומתקבל' תפלתו אפי' שאין מקדש ואין קרבן כיון שהציבו' מתפללין והיא מתפלל באותו זמן פלט לה גם מזה) ויפה דייק הגאון מוהר"י אזולאי ז"ל בס' ברכ"י סימן קל"ה ד"ן ע"ד שהביא תשובת הרשב"ש הלזו וסיים וכתב משמע שאף דלא שמע קס"ת לא איכפת דתקנה דרבנן היא עכ"ד. ודבריו חיים וקיימים ויפה דייק. ומה שסיים דתקנה דרבנן היא ר"ל תקנה דרבנן היא על הכלל כולו ולא על כל יחיד ויחיד דאי משום דרבנן כבר אמרו הרב בטעם הא'. ומה לי מצוה דרבנן ומה לי תקנה. ודוק כי קצרתי. איך שיהיה דברי הרשב"ש הם מבוררים אל האמור. דבטעם ב' אין לו שום ענין עם השבועה כלל אלא דינא קאמר שלא כמ"ש שא"ב הרב מוהרח"ף נר"ו שם ד"ח ע"א שהרבה להקשות על דברי הרשב"ש הללו כי איך יוכל לומר שפטור ליכנס לב"הכ מאחר שחייב לשמוע קס"ת. והנשבע היי נשבע לבטל את מצות עשה. והאריך בזה וכתב ב' דוחקים גמורים דלא איירי בהו הרשב"ש בשום אופן. האחד: דהוא על הליכה לבה"כ. וההליכה היא מכשירי מצוה ואינה המצוה גופה ועל זה חלה ומילא פיו תהלתו שמצא שורש וענף לחילוק זה בזרע רב ז"ל ביכין ובועז סי' ב"ן. והדוחק הב' דהוא נשבע בכולל דעל ימים שהן א ס"ת חלה השבועה שלא ליכנס לבה"כ וא"כ חלה על ימים שיש בהם קס"ת והאריך בראיותיו ואני אומר דהרשב"ש ז"ל לא נגע ולא פגע בזה והוא צח הלשון ויודע לסדר דבריו ושמחה לאיש במענה פיו כנודע ומפורסם ואינו מניח כל הדינים הארוכים תלויים באויר ואינו נוגע בהם אפילו כמלא נימא וכותב דברים שמתברר מהם שהוא פטור מכל וכל ואינו ענין אל השבועה כלל ובסימן כ"ד אחר שהורה שאינו נשבע לבטל את המצוה אפילו מדרבנן מפני שיכול להתפלל בשעה שהציבור מתפללין והרי הוא ככל השבועות דעלמא סיים וכתב ושבועה עה זו יש לה הפרה וכו' והביא דינים דשבועות דאכילה ושתיה (ובסימן קכ"ה היפך הדברי והכל אחד ודוק) נמצא דהרשב"ש לא מש משתעי בדין שבועת מכשירי מצוה ושבועה בכולל ומה שהביא הוא נר"ו מתורתן של בנים ע"ז יפה כתבתי באותו גליון וז"ל. באמת אמרו יפה שיחתן של אבית מתורתן של בנים. והרשב"ש גופיה בסימן א' בענין נשבע שלא לילך לא"י ביאר דברים הללו כשמלה בראיות מופתיות והגיוניות עיין עליו ותרוה צמאונך והמדקדק היטב יראה מה שכתב בני ביכין ובועז חילוק זה על מכשירי מצוה. וילמוד תשו' הרשב"ש דסימן א' על בוריה בעיניו יראה שכמעט בנו בענין דמיון הליכת א"י שהיא מכשירי מצוה כמעט מעתיק דברי אביו אלא שלא הזכירו. ע"כ לשוני בגליון. ומכל זה אלו הרשב"ש ז"ל כיוון לזה דמכשירי מצוה לא היה משמיט מלהרחיב חיב דיבורו כי תורה דיליה היא והאמת דלפי דעתו ז"ל מי שמתפלל כש בשעה שהציבור מתפללין וקורא פרשה שמו"ת פטור גמור מצד הדין מהליכת ב"הכ. ואינו אלא מילי דחסידותא שנעשו קרובים לדין לפי רוב השנים. אבל אם הגענו