שו"ת כרך של רומי כד

מפילים הבתים הא לאו הכי אין מתפללין תפלה שאין כאן כעס והוא ברור אלא דהרב מאמר מרדכי סיים וכתב ז"ל. וקשיא לי שהרי משמעות לשון הש"ס הוא דבמקום שאמרו שאין מתפללין על רוב טובה אומרים נוסח כוונה זו וכמ"ש. וכן משמע מדברי הב"ח ז"ל וצריך להתיישב בדבר עכ"ד. ואין ספק שכוונתו להקשות ממ"ש בדכ"ג בברייתא במעשה דחוני המעגל שאחר שירדו בזעף עד שכל טיפה היתה כמלה פי חבית ואמרו לו כמדומין אנו שאין גשמים יורדים אלא לאבד את העולם ואמר לפניו לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה ושוב ירדו כתקנן ער שעלי כולם להר הבית מפני הגשמי' ואמרו לו רבי כשם שהתפללת שירדו כך התפלל שילכו. ואמר להם כך מקובלני שאין מתפללין על רוב טובה ואף על פי כן הביאו לו פר הודאה והביאו לו וסמך שתי ידיו עליו והתפלל התפלה שאינם יכולים לסבול רוב טובה וכו' כיעויין שם באורך הנה מזה מוכח שאחרי שהיו גשמי רצון ברכה ונדבה ולא היה פחד מפולת. אלא שהיה טורח לעם להיות על פני המים בצער עד שעלו להר הבית שהיה יותר גבוה מפני הגשמים ע"ז אמר שאין מתפללין על רוב טוב. ועכ"ז מתפלל אותה תפלה וזהו שכתב הרב ב"ח ז"ל. ואע"פי כן מרצין וכנז"ל. זהו תכלית קושית הרב מאמר מרדכי ז"ל. אבל אחר המחי"ר לא דקדקו יפה לא הוא ולא הב"ח. שהרי הברייתא הזאת אין מי שיוכל להכחיש שהרחיבה דברים שאינם במשנה. וקיצרה איזה דברים שבאו במשנה. והמעשה מעשה אחד בלי ספק במשנה. כשירדו כתקנן. ועלו להר הבית. ושאלו לו שיתפלל השיב להם צאו וראו אם נמחית אכן הטועים. ודבר זה לא הובאה בבריית'. אלא שאמר להם אעפ"כ הביאו לי פר וכו' והתפלל אותה תפלה. ודבר זה האחרון חסר במשנה. ר"ל שאחר שאמר להם צאו וראו אם נמחית אבן הטועים לא סיפרה כלום מאי הוה אח"ז. ובברייתא מודיענו שהיה הבאת הפר והתפלה. וא"כ בהכרח הכל מעשה אחד ובלא קישור הברייתא והמשנה היינו יכולים לפרש שמ"ש במשנה צאו וראו אם נמחית אבן הטועים רצה לומר תדעו שכיון שירדו כתקנן ודאי הם רוב טובה שהיא ארץ הרים וגבעות ואינה מטשטשין את הקרקע הא ודאי אין מתפללין מפני הטורח הזה שיש לכם שעליתם להר הבית. אבל אם נמחית אבן הטועים ממקומה האי ודאי יש פחד מפולת וראוי להתפלל וכן פי' הרשב"ש שם והרב שושנים לדוד ז"ל בפי' שמשניות שלו. ובזה מנח הוה ניחא לן על שהתפלל שכיון שנמחית אבן הטועים הרי סימן למפולת ובזה לא הוה קשיא מה שהקשה הרב מאמר מרדכי הנז"ל וראית הב"ח הנז"ל. אלא דאם כנים אנו בפי' זה מאי האי דסיימו בברייתא. שאמר להם אע"פי כן. הביאו לי פר וכו'. והתפלל וכו'? מאי אף על פי כן? הלא חיובא רמיא להתפלל אם נמחית אבן הטועים מפני המפולת? אלא ודאי שמ"ש בברייתא אע"פי כן מוכרח שפי' צאו וראו אם נמחית אבן הטועים אינו כאשר פירשנו שנכנסו לחשש מפולת. אלא כמו שפירשו בירושלמי בפרקין וז"ל אמר להם צאו וראו אם נמחית אכן הטועים וכו'. אמר להם כשם שא"א לאבן הזאת להמחות מן העולם כך א"א להתפלל על הגשמים שילכו להם. אלא צאו והביאו לי פר של הודיות. ויצאו והביאו לו פר של הודיות וסמך ב' ידיו עליו ואמר רבש"ע וכו' ע"כ לשון הירושלמי. וכן פי' הר"ן ז"ל שכשם שא"א לאבן שתמחה כך א"א להתפלל על רוב טיבה. והרב תוי"ט הביא דברי הר"ן אלו וכתב וכן הוא בברייתא שאין מתפללין על רוב טובה. ונעלם ממנו שמקור דברי הר"ן ולשונו הוא מהירושלמי הנז"ל וכמו שהקשה עליו בספר דקדוקי חברים עיין עליו. ורבינו עובדיה שם בפי' המשנה כתב כיוצא לזה וז"ל. ומ"כ שהיתה גבוה מאד ולא היה אפשר שתתכסה בגשמים אלא א"כ בא מבול לעולם עכ"ד. ורבינו ישעיה הראשון בפסקיו למכלתין נדפסו בספר אהלי יצחק בונאן ז"ל פירש וז"ל: ע"כ צרה שלא תבא על הציבור מתרעין חוץ מרוב גשמים וכו' פי' חוץ מרוב גשמים. לא כמו חלקה אחת תימטר דמתקלקל' התבואה כדאמ' ר' יהודה שמימיהם לקללה אלא שכבר ירדו גשמים הרבה וטורח הוא לפני אדם. אבל אין מקלקלין התבואה אם נמחית אבן הטועים. אבן גדולה היתה בירושלים וכו' ולעולם לא יתכן שהיו כל כך גשמי' מרובי' בירושלים עד שתתכסה אותה האבן במים וכדי להפליגה מעליו אמר כך עכ"ד. וכן פי' בש"מ לכ"מ על דב"ח מהש"ס לפי שהיה דוחה אותם דיודע היה שאינה יכולה להמחות ולא היה אומר אלא כדי לדחותם שאין מתפללי' על רוב טובה עכ"ד. ועיין פתח עינים במכלתין מה שהביא פי' הגאונים שפי' עם פי' הירושלמי הנז"ל. הנך רואה שהמקובצת. והגאונים. ושלשת הרועים. רבינו ישעיה. והר"ן. ורבינו עובדיה. שכולם פי' כפי' הירושלמי שפי' צאו וראו אם נמחית אבן הטועים הוא לומר להם שא"א להתפלל כיון שירדו בתקון ואין מטשטשין את הקרקע וליכא חשש מפולת. אלא שאפילו שהפליגם מעליו מפני שלא היה יכול להתפלל. וראה דהם הכבידו עליו יותר כיון שראוהו שהוא לפני הקדוש ב"ה כבן המתחטא אצל אביו שיעשה להם גם זה לפנים משורת הדין בכוחו הגדול. וע"ז הוסיפו בברייתא שאמר להם אפע"פי כן אני נשמע לכם אבל הביאו לי פר הודאה והיינו להתודות עליו ועשה לו סמיכה כמו שפירש"י (ופ' קרבן העדה דחה פרש"י וכתב שהיה קרבן הוראה ממש ודברי רש"י נראים יותר שהרי סיפר שסמך ב' ידיו עליו והיא סמיכה של וידוי כנודע וזהו שדקדק רש"י כאן להתודות עליו ועשה לו סמיכה ודוק היטב. וכן פי' הרמב"ם בפירוש המשניות וז"ל: וגמר המעשה כי הוא התפלל והתודה על חטאתיו ומיד נסתלק המטר). כי היה מתירא מלעבור על קבלת אבותיו שאין מתפללין על רוב טובה כיון שאינו מגיע נזק אלא טורח בני אדם וע"ז אמר להם שיביאו לו פר להתודות וכפרש"י והרמב"ם. ודבר זה מבואר יוצא יותר מהירושלמי שכך אמרו. אמר להם כשם שא"א לאבן הזאת להמחות מן העולם כך א"א להתפלל על הגשמים שילכו אלא צאו לכו והביאו לי פר הודיה וכו' דלשון הירושלמי הזה כרוזא קרי בחיל שלא היה אפשר בעולם להתפלל אם לא בהקדמת קרבן וידוי על אותו עון והוא ברור כשמש. ובזה תמו תלונות המאמר מרדכי והכרח הב"ח שבאמת מאן ספין ומאן רקיע להתפלל על רוב טובה כל שאין נזק תבואות ומפולת באין מהם מאחר שהוא ירושלמי ערוך שפי' כשם שא"א לאבן הזאת להמחות מן העולם כך אין מתפללין על רוב טובה וירושלמי זה בר סמכא הוא. חדא דלא פליג אתלמודא דידן ודינא יתיב לפסוק כמותו. ועוד שכל גדולי הראשונים הנז"ל פי' מתני' שאמרו צאו וראו אם נמחית אבן הטועים כפירוש הירושלמי ממש. תו מי יכול להקל ראשו לעמוד בתפלה