שו"ת כרך של רומי רב

ובכל דברי הפ"מ לעיל אין נגרע: וכן בירר דבריו הדק היטב הרב מהר"י בירב ז"ל סוף סי' נ"ז וז"ל הרי מבואר שכל השנים היו מעידים על הקדושין כיון שהיה הכחשה ביניהם ז"א שנתן הקי' בסרבל האב וז"א באצבע היד הלא הוו קדושין אפי' לדעת בית הלל דדוקא בזה או' מנה וז"א מאתים עדותן קיימת שיש בכלל מאתים מנה ולא אמר הריב"ש דהויא מקודשת אלא מפני שיש עדות של שנים בנתינת הקדושין באצבע ושנים אחרים בנתינתו בסרבל האב דממ"ן כת אחת כשרה וכן כתוב בפי' בנמק"י פ' זה בורר והר"ן ז"ל דהכחשה במקום או בזמן או בגוף העדות עדותן בטלה ולא ראיתי שום חולק ע"ז עכ"ד וכן הרב פרי הארץ ח"א דל"ח ע"ב אחר שהאריך בחלק הד' בעיקר מחלוקת זו של מוהרימ"ט ומרן ז"ל או עדות קדושין לדיני נפשות דמי או לא ושעליו קאי תשו' הרב דבר משה א"הע סי' כ"ה עכ"ז כתב דבנדון דידיה שאני שיש הכחשה גמורה שהא' אומר שהיה מנה בענין המעות והעד הב' לא הזכיר מנה כלל רק שנטל הב' גרושים ואמר לו בלשון שאלה קבלת הב' גרושים קי' והשיבה לו קבלתים וע"ז כתב הרב דזה ודאי הכחשה גמורה ביניהם וכל כי האי לא עבידי אינשי דטעו וזה יספיק לבטל עדותן עכ"ד: והרב כרם שלמה א"הע סי' כ"ד החשיבה הכחשה במאי דעד אחד העיד דאמרה ה'ן והע"א העיד דלא אמרה כלום וכתב דע"א דאמרה הן בהכחשה לאו כלום הוא

וזה לשון הגאון מרן זקני בחק"ל א"הע סימן ך' דמ"ה ע"ד ומ"מ נראה עיקר כאשר כתבו הפו' בהכחשת העדים במידי דנ"מ לדין אי חייל הקי' דעדותן בטלה ואף למ"ש הרב דרכי נעם דלא נתיר בהכחשת העדים כ"א היכא דהעיד הב' בפירוש להיפך מן הא' והרי בנ"ד כבר חקרנו להעד הב' שלא אמר מקודשת אם היה ברור אצלו וכו' והשיב דברור לו ולא שייך זה שמע וזה לא שמע דהוא היה יותר סמוך וכו' וכל כי האי הכחשה גמורה הוי גם הרב בני משה סי' ל"ו והרב כהונת עולם סי' מ"ה והרב פרי הארץ א"הע סי' ג' דעתם להתיר בהכחשת עדים במידי דנ"מ לדין קי' בהכחשתן ואף דאכתי מרעת מהרשד"ם ומהרש"ח לא יצאנו ובדבר ערוה אין להתיר נגד דעתם מ"מ בנד"ד יש להתיר דבלאו הי"ט אין כאן ודאי קידושין כיון דלא אמר לי וכו' עי"ש ואם בנדון הגאון הרמ"ז לא יצא מידי דעת מהרשד"ם בנדון שלפנינו נצא י"ח כי נד"ד דמייא לנדונו דסי' פ"ח האמור וכמו שיבא בעה"י

ומאחר עלות כל האמור אל ה' ויאר לנו ועד כה עזרנו עד שנוכל לטייל בנדון שלפנינו כרצוננו דאפי' נחשוב למה ולכלום כל השתי הכחשות הראשונות דע"א אמר דבא הנער עם טלית תחת זרועו ועלה להביא הספר ולא כן אמר העד הב'. והשנית דהעד הא' אמר דאחר שעלה הנער והנערה ירד עם הספר והלכו שלשתן לבית הכנסת והעד הב' הכחיש גם בזו באמרו שאחר שעלה לא ירד ולא הלכו כ"א ב' העדים יחד אפי' דלפי כל המבואר בתשו' מהר"מ אלשיך ובתשו' מהרשד"ם בסי' פ"ח אשר הביאה הרב פ"מ ושממנה הכריח דכל דלא יכלינן או לפרש דבריו שלא יכחיש את הא' או דהוא ענין דטעו אינשי הא ודאי הם שקרנים גמורים ובהדי סהדי שקרי למה לן אפי' שאינו בגוף העדות ולא דמי למנה שחור ומנה לבן דעבידי אינשי דטעו אחר ששוין הם בדמיהן ולא מדקדקי וכענין נדון מהרשד"ם בסי' י"א דהא אמר תן פה חן פה והב' אמר יהיה יהיה דבעת ראיית העדי' היתה כוונתו לקבל העדות: ובענין ג"כ נדון מרן שהוכחשו בשני דברים דלא דקדקו היטב אם אחר גמר מנין המעו' אמר הרי את או באמצע דבאמת בזה עבידי דטעו אינשי וכן באחרת שהכחיש שלא אמר בזה דמצינן למימר שלא שמע דמדמינן ליה לבדיקות דקילי אבל בב' הכחשות גדולות הללו אפי' שאינם בגוף המעשה עכ"פ הכחשות גדולות הם ואי אפשר למתלי לא בטעות ולא בדדמי וכיוצא דהטלית מתחת זרועות ניכר ובפרט הירידה עם הספר וההליכה שלשתן יחד אפי' הסומא באישון לילה מרגיש בבואה דבבואה כ"ש איש שכל חושיו לא כהתה עינם ולא נס ליחם הא ודאי כל כי האי אין אנו יכולים לתלותו בטעות ואפי' בד"מ ודמי לאחד אמר אכלה חטים ואחר אמר אכלה קטנית דאין מצטרפין כאשר יפה דימה הרב פני משה כנז"ל וא"כ סהדי שקרו באנפי נפשייהו ובהדי סהדי שקרי למה לן ואפי' נחשוב הכחשות אלו למה ולכלום כאשר אמרתי עכ"פ אין מי שיוכל להכחיש דההכחשה האמצעית דהעד הא' אומר דירדו נפרדים ז"מז ושהנער שאל להנערה ידה והיא פשטה ידה מרצונה וקיבלה הקדושין בחביבות גדולה וסגרה אגרופה ונתנו על לבה בין דדיה כאשר צייר לפנינו העד הא' והב' מכחיש כל זה ואומר שירדו נעוצים זה בזה מתחת זרועות אלה פ'ראנקא ובעוד זרוע הנער נעוץ בזרועה פשט ידו והוציא ידה לחוץ ותחב הטבעת באצבעה והלכו תכף כאשר היו נעוצים ז"בז והלכו הב' העדים לדרכם ולא בא הנער עוד עמהם לב"הכנ כאשר רימה אותם מתחילה הא ודאי הכחשה גדולה ונפלאה כזאת עדיפא מכל נדונית הרבנים שזכרנו ואפילו מאותו של ר' בצלאל ז"ל ומהרמ"א ז"ל שהרי התם לא היה בעדות הע"א תוספת דברים המורים לנו הריצוי מאתה שהרי לא העיד כ"א שנתן הקדושין וקבלתו ממנו ורצתה בו והלכה לה: ונוכל לפרש שהעד משקול דעתו אמר כן ודן כן ולעולם תחב לה המקדש הטבעת אבל בחזקה של אהבה ומהירות ולא בחזקה של אונס והאופן זה קרי עליה נתן ואמר ורצתה בו והלכה לא מפני שכן דן בדעתו מפני שלא צעקה הנערה ולא עשתה שום הסתר פנים וכל זה נוכל לכוין ב' העדויות כאשר השתדל מהרשד"ם לכוין תן פה תן פה שאמר הע"א ליהיה יהיה שאמר העד הב'. רצוני לומר בכל זה שעדין בנדון רב"א ז"ל נוכל לידחק ולכוין שני העדויות כל שהאחד לא הוסיף דברים חיצונים לגוף המעשה העיקרי ושניהם לא הזכירו פועל המתקדשת בשעת קבלת הקדושין בתחי' ובסוף מה סימן נראה בה אם לרצון אם לאונס אלא שהוא אומר שרצתה מבלי שיגיד לנו איך נראה לו שרצתה ועל כן אנו יכולים לתלות הדבר בשיקול דעתו שכך צייר קבלת העדות בעת ראיית הקדושין דהחזקה היה חוזק המהירות והשתוקקות ולא חוזק אונס והרצון שלה היינו ממה שלא צעקה והלכה בטבעת וכל זה נוכל לשפוט בשופי דבתומו הולך העד ר' אלעזר שבנדון רב"א ז"ל כל שלא הוסיף דברים חיצונים בגוף המעשה ועכ"ז רב"א ז"ל פסק כסכינא חריפא דהיא הכחשה גמורה בדרישות אפי' לדעת הרב"ד ז"ל דהכחשתן היא בעיקר דינא וכמה דיני תלוים בזה אי קבלתה היתה מתחילה ברצונה או בערמה וה"ן אם נתרצית לבסוף