שו"ת כרך של רומי קפח

שהיא עכ"פ מצוה מפורשת בתלמוד דידן מצוה לבע"ד שיעמדו עכ"ז יען שאינה מצוה עיקרית אלא חד ממשפטי הדת על תילם נדחה מפני הכבוד או מפני המחלוקת וכן מקרא דאשר להם הריב לפני ה' ולפני הכהנים ומקרא דשמוע בין אחיכם הותרו מפני כבוד נשים. הכא במקרא זה דועלתה יבמתו השערה שנראה פשוטו שער ידוע לב"ד ולעולם כל מקום שקובעים מקום יום אחד קודם נקרא שער ב"ד אלא דאינו מתקיים השערה ידוע בכל יום ויום. אינו דין שיהא נדחה מפני כבודן של נשים יקרות כיון דסוף סוף עיקר המצוה נעשית כהלכתה וגם תיבת השערה נתקיים בקביעות יום אחד קודם ולא נשאר כי אם לישב המקרא על פשיטות פשיטותו. ודאי ע"ז יפה כתב מוהרי הלוי ז"ל דשפיר עשו הרבנים הקר הקדמונים דלא חששו לו מפני כבודן של נשים יקרות ויפה דקדק. אלא דמ"ש מוהר"י בן מיגאש ז"ל דאין לעשות זה. ואין לחייב ליבם ע"ז דנראה תרתי חדא מסיבתם וחדא משום היבם זה ג"כ האמת אתו דבאמת אם יהיו עושים אותו בכל חליצה וחליצה גם בלא טעם מספיק נראה ח"ו כמקל בכבודם וזילותא דב"ד עדיף אם לא בדבר מקרה כאשה אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ (וכמו נדון דידן שכולם מעידים שמיום אלמנותה לא יצאתה מן האגף ולחוץ) בהא ודאי כ"ע ידעי כי כבוד שמים היא למחול על כבודם ולא יקוצו בני ישראל ובנות ישראל ח"ו בחקים של אברהם אבינו בכמה חומרות עליהם כי הכל לפי מה שהוא האדם ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות הא לאו הכי מה כחו של מוהר"י ן' מיגאש לאסור שלא לעשות זה נגד כל האמור לעיל ובפרט שלשונו מוכיח עליו שלא כתב אסור אלא אין לעשות זה שנראה בפירוש כי עצה טובה קא משמע להו לב"ד הצדק

באנו אל השנית שכתב שאין לחייב ליבם ע"ז הא ודאי דבר ה' בפיהו אמת. דאמרינן להו לב"ד מאי חזית דדמא דהדין אתתא סומק טפי מן היבם ובערך שאין האשה רוצה לצאת מן האגף ולחוץ כן ערך הליכת היבם אל בית היבמה שער שונאה והוא פשוט והשכל מחייב כן. וכן מצאתי למוהריק"ש ה"ד המט"ש סימן קכ"ד הג"הט שעל מ"ש הטור שלנשים יקרות משגרין להם ב' סופרי הדיינין ע"ז כתב מוהריק"ש דוקא הכי אבל לילך ב"ד לביתם לא וכו' דמסתתמי טענות בע"ד עכ"ד אוף הכי נמי כנגד שאני חושש לצער וכבוד היבמה שלא להוציאה מן האגף ולחוץ כן יש לחוש לצער היבם וכבודו שלא לחייבי לבא לבית היבמה אבל אה"ן אם מרצין אותו קרובי היבמה ודאי דמצד הדין פטור ומותר בלי ספק ודברי מוהר"י ן' מיגאש קורין בגרון בכל זה והוא פשוט

ובנדון דון דידן לא רציתי לעשות מעשה לילך לבית היבמה אפילו לחצרה בבית השכנים (שבזה מותר אליבא דכ"ע ומחייבין ליבם אפי' לדעת מואר"י ן' מיגאש ז"ל) מטעמים הכמוסים אצלי ועשיתיהו בביתי ובחומותי במקום בית מדרשי וקביעות תלמוד תורתי ובית דיני שבכגון דא עדיפ' מב"הכ לנ"ד וכמ"ש מוהר"י הלוי ז"ל וז"ל בית החכם מקרי מקים מפורסם כמו ב"כ וב"מ ואדרבא לענין זה עדיף טפי בית חכם כי ב"הכ מקום מוכן להתפלל ונאמר בו כי ביתי בית תפלה יקרא וכו' ובית החכם דיינא דמתא דמי טפי לעלתה יבמתו השערה דתרגומו תדע ב"ד עכ"ד. והסכים עמו הרב כנה"ג וכנז"ל ולענין שהיתה בושה לצאת עשיתי בזה האופן שביום ההזמנה אחר מנח' רביע שעה קודם שקיעת החמה הלכנו לבית הכנסת והתודינו ואח"ך באנו הדיינים והנוספים והעדים לביתי לבית מדרשי ושם קבענו מקום ושלחנו אחר היבם ועשינו הי"ב מקירות וביני ביני חשך היום ועבר כמו שעה מן הלילה והלך היבם לדרכו ותכף בלילה באתה היבמה ועשינו לה זירוזים הראוים לה והבדיקות (וכמו שכן נראה מכ"י הרב הגדול מוהרי"ך ז"ל שבידי שגם היא תבא ביום ההזמנה מה שאינו נראה כן מכל סדרי חליצה המודפסים) וישנה בבתינו עם נב' תמ"ה וביום שלאחריו אחר התפלה סדרנו החליצה ונפטרה בחליצה כשרה ובאותו היום סעדה אצלי ובלילה הב' לעת צאת רגל מן השוק הלכה לביתה לחט"ול. כ"ז אני כותב למעשה שכן עשיתי הגם שהיתה יבמה זאת ראויה לילך אצלה מכמה טעמי תריצי ובפרט בזמננו באיברופה שדינא יתיב להקל לעם הארץ ובפרט לעשירים כל מה שבידינו להקל (כפי מה שמסיעים ספרי הפוסקים) ולא יבואו לזלזל במצות וכ"ש ב"מ שלא יבואו להתיר הזיקה בכח אלי החרץ כי מי יודע אבל מפני טעמים הידועים אצלי השתדלתי במת"ק ורצ"ן לעשותו בביתי בבית מדרשי אבל לעולם לענין הלכה למעשה דינא יתיב שבודאי מכאן ואילך כל החליצות יהיו בבית הרב המורה והוא מצוה מן המובחר אם מטעמים שכ' מוהר"י הלוי ז"ל והיא מט עמי' שנתחדשו באיאורופה כי בעונו' מצות בזויו' מפני מכה של ערו"ב כי אעיקר' קאי י וא"ל להאריך כי יודע בעמים כי מכה זו עד הצואר הגיעה והחכם עיניו בראשו שלא לעשותה בב"כ וב"מ מקום מפורסם לנכלים ולמתלוצצים ופוק חזי בזמן מוהר"י מברונא ז"ל שנתן חליצה במקום מפורסם ודחקו כ"ע לראות מעשה החליצה ושחקו לפי שהיו זקן וזקנה משובשים וכאשר התחילה לקרות מאן יבמי דחקו כמעט שנפלה היבמה על פניה ומתוך כך נתבלבלה וגער בהן הרב עד ששתקו ועכ"ז נתבלבלו עד שכמעט היו רוצים ליתן חליצה אחרת יעו"ש בתשובת סימן ד'. ואם בדור הרב אירע כ"ז השחוק והקלות ראש והבלבול מריבוי העם מה נעשה בדורותינו ובאיאורופה וכאמור ומפורש לעיל כי ע"כ הריני גוזר בדא גזרה דאוריתא שכן ראוי לעשות ואין לך סיג לתורה גדול מזה ואין לדיין אלא מקומו ושעתו ולא עוד אלא שגם אם נראה להרב המירה ולדיינים אשר עמו כי היא אשה יקרה מאד או קרוביה אנשים פשטנים (ידי לחכם) והיבם מתרצה להיות החליצה בביתה ימחלו על כבודם ויקבעו שם דוכתא ולא יבואו לראות כבלע את הקדש. ואפילו משמוע דברי הפקירותא נגד תורתינו הקדושה וחקיה האלהיים ושומע לנו ישכון בטח ושאנן. ועיין תשב"ץ ח"ב סוף סימן ק"ף ודוק

ה' שמנהגם היה לצאת ביום ההזמנה הג' דיינים והב' נוספי' והעדי' והשמש לפניהם והמנעל בידו ומסבבים כמעט רוב הגיט"ו והשמש קורא ומודיע לכל העובר שיש חליצה למחר בב"הכ לפרסם הדבר והשתא הכא כי אל ה' ויאר לנו כי נפתחו שערי הגיט"ו וכל כתליו הפילו ארצה מטעם המלך האפיפיור וגדוליו גמרתי אומר לבטל פרסום זה בשוקים וברחובות שהרי אעיקרא דמילתא דבר זה אינו לעיכוכא שכל עיקר טעם פרסום זה היינו משום כדי שידעו העולם דחלוצה היא ולא לנסבה כהן ועוד דליתו אינשי ולקפצו עלה וכדאיתא בפי מצות חליצה דק"א ע"ב עי"ש בפרש"י ובמאירי שם והאמת דאגב