שו"ת כרך של רומי קנא

גם בלא דעת ושום שכל וסברא והיינו טעמא כי כך הוא טבעו של עולם כי רוח מנגד מתהלך בין מין האנושי ומה שירצה לטעון זה לא ירצה לטעון זה לא כן בעו בדא דאבימי בריה דר' אבהו המובאה בכתובו' דפ"ה ע"א וכן בפ' האיש מקדש דמ"ג ע"ב (וכן בב"ב דכ"ט ע"ב ועיין תוס' ד"ה נוגעין בעדותן ודלא כתירוץ המקובצת שם כשם תוס' הרא"ש ודוק) דהתם יש להם דררא דממונא כמו זה כן זה והדררא דממונ' המגע' לשניהם היא משוה דעותיהם והיו לאחדי' בטענותיהם (ועיין כ"מ די"ז סוף ע"א דהיכא דאיכא רוחא משתוים הלוה והמלוה עי"ש ודוקא אפי' אם לא נמצאו כא' ולא המתיקו עצה יחד ובאו להעיד זה בפ"ע וזה בפ"ע עכ"ז מכוונים לדעת אחת ובטוחים זה על זה ומה נמלצו דברי ר"י ז"ל שדקדק בלשונו באומרו. מגו בב' עדים לא אמרינן ולא אמר מגו בב' ב"א או בשנים סתם (הגם דבב"ק כתבו דבב' ב"א וכו' כבר הגהתיו בתלמודי וסמי חדא לשבעה וגם לשמנה מקומו) לומ' דוק' בענין עדות שאין להם פנית ממון בדבר בהכרח לא משתוין לא מבעיא אם באו זה בפ"ע וזה בפ"ע דודאי אין אדם יודע מה בלב חבירו אלא אפי' פושעים נצמדו יחדיו בעצה אחת עכ"ז אינם משתוין כיון שאין דררא דממונא וכיס אחד לכולם מה שירצה לטעון זה לא ירצה זה

ונחלצתי להרחיב הדיבור כל כך מפני שדברי ר"י הללו הובאו במקומות הנז"ל באופנים שונים ומילות שונות דהנה בב"ב ובשמעתין כתבו לשון אחר ממש דאין דעת ב' שוה כי מה שירצה לטעון זה לא ירצה זה (לבד לשון ב' בני אדם הושמט ומשם באר"ה כוונתנו הנז"ל) ובכתובות די"ט ע"ב ד"ה ואם ובפ' האיש מקדש ד"ה והשתא כתבו דאין אדם יודע מה בלב חברו ובכתובות די"ח ע"ב ד"ה ואין וד"ה מחמת כתבוהו בסתם בלא שום טעם אבל לפי האמור בקושטא דברי ר"י אשורי"ם ולטושי"ם למקומותם בארשות"ם דעיקר שורש חילוק ר"י ז"ל הוא כך. דהמגו בב' אם אין דררא דממונא המגעת לשניהם כאחד מעולם לא טענינן להו לא מבעיא אם באו זה שלא בפני זה כמו ענין הקיום שיותר מצוי הוא שיבואו זה שלא בפני זה בלא ידיעת חברו דבהא ודאי לא שייך מגו אפי' אם הושוו ב' בטענה אחת דאין אדם יודע מה בלב חברו ודרך מקרה הושוו בשקרנותם אלא אפי' בעדות ב' עדים בבת אחת כמו נדון שתי כיתות המכחישות זא"ז דודאי כל אחר יודע מה בלב חברו וקודם בואם להעיד ב' יחד אפשר הושוו דעותיהם לזה קמ"ל דאפי"ה לא טענינן מגו מטעם דכל שאין דררא דממונא המגעת לשניהם מעולם לא יושוו דעותיהם ולזה שפיר בכתובות שהוא ענין קיום שעל הרוב המקרה יהיה שיבואו זה שלא בפני זה על לא הודע להם כלל והיה העדות פתע פתאום לכל אחר ואחד והיה ס"ד לומר מדאמרו דבר אחד זה שלא בפני זה נכרים דברי אמת שכן היה המעשה דאם היו רוצים לשקר היו אומרים טענת המגו ע"ז אשמועינן ר"י ז"ל דעכ"ז אמרי' הם שקר ותועבת ה' גם שניהם וכל חד בדידיה היה רוצה להחזיק שקרו בטענת המגו ומפני שלא ידע מה בלב חברו אם ירצה לטעון השקר בטענת המגו או לא ונדמה לו שחברו יטעון ויבחור ע"ז לא טען טענת המגו ודרך מקרה כיוון שקרנות חברו וכן ע"ז הדרך שכנגדו וסוף כל סוף ב' הטענות שקר הם והוא באמת דבר זה חידוש נפלא שחידש לנו ר"י ז"ל בעומק עצום ואם יהיה האופן כי באו ב' בב"א כמו שיקרה על הרוב בענין ב' כיתי עדים המכחישות זא"ז הא ודאי זו אינה טענה כלל וכמובן שהרי כבר נראה שהיו בעצה אחת וכל אחד יודע מה בלב חברו לזה המציא ר"י ז"ל המצאה אחרת אמתית והוא כי מעולם לא יושוו כדרך ההתנגדות טבעי בני אדם שאפי' ששוים במינם משונים בדעותם גם בלא דעת וכשהגענו לדררא דממונא כההיא דפ' האיש מקדש וכיוצא הודיעך כחו ר"י ז"ל דלא מבעיא אם באו ב' כאחר דודאי בהמצעות ריוח הממון הושוו אל עמק שוה וכשה לטבח הובלו אל עמק עכור ברצין נפשם אלא החידוש הוא שאפי' באו זה שלא בפני זה פתע פתאום עכ"ז הדררא דממונא מחכמת פתאים ומשימת שלום ורעות בטענותיהם עד שכל חד בדידיה יכוין לדברי חברו באמת וע"ז שפיר טענינן להו המגו דאם אמת היו רוצים לשקר היו מכונין לטענה יותר אלימתא בכח האכילה ההיא ומדלא טענוה נכרים דברי אמת וזהו חידוש נפלא ג"כ וכמובן

ובזה נתיישבו דברי ר"י ז"ל שכל דיבור ודיבור יפרד והיה לכמה טעמים מספיקים לא בלבד הב' פרטים שעלתה מצודת מעכ"ת הע"י אלא עלתה מצודתו מן הים הגדול ורחב ידים שם רמ"ז ואין מספר כמה סעיפי דינים והוא ברור כל האמור בכוונת ר"י ז"ל אשר מזה יש לי להעיר קצת על הנמק"י ז"ל בחי' לכתובות שבספר אשי ה' על די"ט ע"ב (ועכשיו נדפס מחדש בפרסבורג בקובץ רב אלפס בסוף כתובות) על אותה שתי' ר"י דאין אדם יודע מה בלב חברו הנמק"י ז"ל שינה הל' וכ' דדילמ' בטענ' זאת לא הושוו שניהם והאמת דאם באו ב' כאחד גם ר"י מודה דאנו צריכים לטעם זה והוא השייך ולא מה שאין אדם יודע מה בלב חברו כיון שראו זא"ז אלא ר"י הוכרח להשמיעך חי' דין זה דאין אדם יודע מה בלב חברו. באם יהיה האופן דלא באי מדעת שניהם דאז ודאי אנו צריכים לטעם זה דאין אדם יודע מה בלב חברו והטעם שקבעו ר"י ז"ל פה יען שהוא יותר קרוב שיבואו זה שלא בפ"ז ובו בפרק אנו צריכין לטעם זה ולא אחר ומה יעשה ר"י אם לא יקבע אותו פה לזכר עולם אם אירע שבאו זה שלא בפ"ז והוא שכיח בענין הקיום הרי שלך לפניך כי בב' דיבורים הקודמים בדח"י ע"ב דשם סתם ולא כתב שום טעם למה לא אמרי' מגו' בב' ערים והיה טעמו דסמך על מ"ש במקומות אחרים וכאן סתם בקום עשה לומר לך דאם הנדון שבאו ב' כאחד קח לך טעם המובא בב"ק ובב"ב ואם הנדון שבאו זה שלא בפני זה פתע פתאום ואתה קח לך בשמים ראש הטעם הנכון כי אחורי תרעא הוה קאי בדי"ט ע"ב ואם כפי' הנמק"י לקבוע גם פה בדי"ט ע"ב טעם ההשואה הגם דשייך כי אפשר יבואו בב"א עכ"פ תאבד כל זכר מהטעם הנכון הזה דאין אדם יודע מה בלב חברו שאנו צריכין לו באם יארע שבאו זה שלא בפני זה פתע פתאום דבו בפרק טעם ההשואה ל"מ ול"מ שלא היו יחד ואדרבא תגדל כח האומדנא להאמינם בראותם כל חד בדידיה פתע פתאים מכוונים לדעת אחד וא"כ ודאי האמת הגידו אם לא בטענה אלימתא זאת דאשמועינן ר"י לדחות אומדנא זאת באומדנא אלימתא הימנה והיא זאת אין אדם יודע מה בלב חברו והוא ברור כשמש: ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת אמרו אתם אחי ומרחמי אם לא כאשר דיברתי באזניכם כן הוא שתי' מעכ"ת הע"י לקו' התוס' דלקמן ד"ה דאסהידו אחרי המחי"ר כמעט פרח באויר