שו"ת כרך של רומי קלו

כולה קי"ל המע"ה נמצא דבנדון דידן לא מבעיא הראב"ד דבעי עדים להאמין אותה אפי' בשדה אלא אפי' הרמב"ם ז"ל דבשדה מחזיקה בחזקת אנוסה ועל הבועל להביא הראיה עכ"פ מודה דבעיר היא בחזקת מפותה ועליה להביא ראיה שאנס אותה ע"ז נשיב ונאמר דגם פה כבר העירו ב' נשים עבריות על כל המאורע כמו שכתוב תחת בפתקא הוא המימוריאל"י ששלחו אביה ואמה לב"ד של הויגאריו ועדות נשים בענינים כאלו כבר כתב מוהריק"ו שורש ק"ף ושורש כ"ג ופסקו רמ"א בש"ע ח"מ סי' ל"ה דכשהטוען טוען בריא אפי' עדות אשה יחידה או קטן נאמנים להעיד מפני שאין דרך להזמין עדים כשרים לזה ואין הפנאי מסכים להזמין כיעו"ש ואל תתמה על החפץ איך נאמנים עדים שאינן כשרים מן התורה כמו שהוא עדות נשים וקטנים והדומה שהם פסולים גמורים לכל עדות דרב המרחק בין הענינים כרחוק מזרח ממערב דבשלמא בדיני נפשות ודיני איסור והתר כגון לאסור אשה על בעלה והדומה בכל אלו אין לנו אלא ב' עדים כשרים לחייב או לזכות ואומדן דעת הדיינים לא מעלה ולא מוריד כי אין להם לשפוט כי אם ע"פי העדים ותו לא אע"פי שלפי דעתם הענין הוא להפך עכ"ז אין להם כי אם לדרוך על במותי משפטי התורה ושלא לנטות ימין ושמאל וכעובדא דשמעון בן שטח המובא בתלמוד שאמר אראה בנחמה וכו' הרי שאפי' היה הדבר ברור לו כשמש שזה הרג את זה עכ"ז אמר בפי' מה אעשה שאין דמך מסור בידי וכן לאסור אשה לבעלה אפי' שהדיין רואה בעין שכלו מכמה אומדניות מוכיחות שלפי העדויות מכא ציבחר ומכא ציבחר ולפי הילוך הענין הבא לפניו מתברר לו יפה יפה שנטמאה ונעשתה התועבה הזאת עכ"ז כל שאין הענין עולה לפום דינא בראיה ברורה דומיא דעדים אינו יכול לאסור אותה על בעלה בשום אופן ומענין זה כותלי בית המדרש מלאים מנדונות כאלה עד להפליא וכדי שלא להניח למעיין נפשו ריקה אני אביא לו תשובות מוהרשד"ם א"הע סי' קס"א שנשאל בנדון ניאוף אחר שהיה יד הבעל והעדים כמעט באמצע והיה הענין מכוער עד להפליא ואחר שנשא ונתן בכל התשובה בבירור דיני העדויות שבאו לאוסרה ושלא היו נראים לפי הדין האמיתי לאוסרה על בעלה סיים וכתב וז"ל וכבר אמרתי שלענין הדין אני מסכים שאשה זו מותרת לבעלה ואין בידנו כח לאוסרה מן הדין אלא שאני אומר שארורים הם הנואף והנואפת הבעל והעדים וכמו שכתבתי דהוו ידים מוכיחות דנעשתה התועבה וכו' ע"כ מה שראיתי לכתוב בענין זה והמעביר גלולים מן הארץ יעבור לרשעים ההם בעיני וממנו יסיר לב האבן ויטהרנו מעונינו עכ"ד ז"ל הראיתיך בעיניך קורא נעים שאפי' שהיה הענין לפי דעת הדין מבורר הרבה שהניאוף נעשה עד שקללם קללות נמרצות ואמר בפירוש שהיו רשעים בעיניו עכ"ז גזר אומר להתירה באומרו שלא היה בידו כח לאסור אותה מן הדין הפשוט באנו בענין דיני ממונות ונזיקין וחבלות שבין אדם לחבירו אין הדבר כן. והטעם גלוי וידוע דבדברי' שבין אדם לחבירו בדיני ממונות ונזיקין הדבר תלוי בידיעת האמת אצל הדיינים וכל שנתברר לדיינים האמת מתוך דר העניינים אשר באו לפניהם ודעתם סומכת על אותו אמת המבורר לפניהם שכך הענין דנין אע"פי שאין שם עדים וראיה כי אם מעשים מבוררים ואומדנות מוכיחות הכל לפי ראות עיני הדיינים המומחים והפקחים דנין וגוזרים לפי ראות עיניהם והטעם שבדברים שבין אדם לחבירו חוץ מדיני נפשות לא נצטווינו כי אם צדק צדק תרדוף ר"ל לרדוף הצדק כפי מה שיזדמן לפנינו ולא לרדוף המשפטים והתורות אפי' לא יהיו נאותים אל הענין אשר לפנינו זה לא נצטוינו ודבר זה שאני אומר בספרי הקטן חוקר לב ח"מ סי' א' בררתיו כשמלה עד שחזר כמושכלות ראשונות ממש והוא מן הנמנע להחזיר ולהעתיק כל הדברי' הארוכים כנתינתן. אבל אני רואה עצמי מחוייב לפייס הקורא אהובנו באיזה ראיות בריאות וטובות ובקיצור מלין הנה הרשב"א עמוד נכון מעמודי ההוראה כנודע כתב בתשו' ח"ג סי' ע"ג וע"ד ופסקה. מרן מוהר"י קארו בח"מ סי' ט"ו שנשאל על נדון אחר של דיני ממונות שלא היה מבורר כל צרכו בעדים וראיה והשיב מה שהשיב ובסוף דבריו סיים וכתב וז"ל וב"ד יפה יוציאו הדבר לאמיתו וחזרו ושואלי"ם הלכו בו לאמר לו יודיענו היאך הב"ד יוציא הדבר לאמיתו? והשיב וז"ל תשובה דבר זה אין בו ענין פרטי שיוכל שום חכם לומר בדבר פ' ופ' אלא כל ב"ד לפי מה שהוא הענין במקומו ושעתו בחקירת הענין אם היו שם עדים איש או אפי' אשה ובאיזה ענין היה ולפי דעת הב"ד וחכמתו וחריפותו וכו' עיין שם בדבריו באורך וכיוצא לזה כתב הרשב"ש בסי' ו' בענין פנויה שנמצאת מעוברת ואמרה מאיש פלוני הוא והבועל כפר ואמר שלא היו דברים מעולם והיה בעדות צד נוגע בעדות והאריך בזה וסיים וכתב וז"ל ודע כי כל עדות שאפשר להתקיים כהלכתה אין מקבלין אותה אלא כהלכתה וכל שאי אפשר לעמוד על עיקר העדות אלא מפי עד אחד או מפי אשה או מפי קרוב נאמין אותם וכו' וכו' וכן כתב הר"ן ואחרים וכדומה לזה כתב הרשב"א בתשו' עכ"ד ואין ספק שכיון לתשובה הנז"ל שהיתה בידו ומקרוב נדפסה בליוורנו וכיוצא לזה כתב מר אביו התשב"ץ ז"ל בח"ג סי' קס"ח שנשאל בראובן סגי נהור שארא לחברה עם שמעון והיו לראובן הסגי נהור. קצת מרגליות תפורים בבגדו ושמעון היה מתחבר עמו בדרך וישן אצלו וכשבקש ראובן המרגליות ולא מצאם חשב כי שמעון גנבם ושמעון כפר והשיב וז"ל תשובה ידוע הוא כי הגונב אינו גונג בעדים ואם באנו לדון ע"פי עדים וכיוצא בזה תלקה מדת הדין והרשות נתונה ביד כל דיין מומחה שבכל דור ודור לגדור גדרים בזה וכו' ואף מדין התלמוד מותר לעשות כן ומכין ועונשין שלא מן הדין משום מגדר מילתא וכ"ש להציל עשוק מיד עושקו ומצינו בתלמוד וכו' ובכאן נראת אמתלא גדולה שהוא גנבם וכו' והדין נותן לאיים עליו ולגזום וכו' וכבר אסרתי אני יהודי אחר שטען עליו אורח שגנבו וע"י נכרים דברי אמת אסרתו בבית הסוהר ואח"ך נמצאת הגניבה בידו וקלסוני כל הקהל על זריזותי בזה עכ"ד הראיתיך בעיניך קירא אהובי ההפרש הגדול שיש בין דיני נפשות ואיסור והיתר לדינים שבין אדם לחברו שבענייני' הראשונים אין לדיין לדון כי אם ע"פי עדים וראיה והמשפטים הכוללים הכתובים על ס' חקה ואינו יכול לסמוך על דעתו אפי' שיראה הדברים בדעתו הפך מה שהוא שופט ודן אבל בדיני ממונו' אדרבא הוא להפך ואין לו אלא מה שלבו גומר ואם נראה לו באמת ע"פי