שו"ת כרך של רומי קלז

אומדן שהדברים כן ארעו כמו שהעידה האשה ההיא פוסק הדין כן ולא חלי ולא מרגיש כל זה אני כותב אבל עדין אני רואה פני אהובנו הקורא צהובות כדבעי עם שכבר הוא מפוייס מהראיות שהבאתי לו מבוררות כשמלה עכ"ז מבין ריסי עיניו אני רואה בו כמקבל הדברים כגזירות בלי טעם מבלי שיתיישב על לבו טעם בעיקר בעצם ההפרש הלזה על מה אדניו הטבעו והריני כאלו שומע קולו מנהמת כיונה לאמר לי תינח בדיני נפשות דאעיקרא אפשר שהשכל אינו מחייב להמית נפש תחת נפש כי המשפט הזה אינו כשאר המשפטים שסבתם הוא תכליתם (ר"ל שנהפך הענין מרע לטוב כמו שהוא כל עניני התשלומין והדומה ומכללם נדון שלפנינו שעל ידי שאנו מחייבים את הנואף לינשאנה יתוקן פגמה ולא תשאר באלמנות חיות כי תחזור מאוסה אכ"ע נמצא כי על ודי המשפט יסוד הנזק אשר עשה או יתוקן בצד מה לא כן בעונש נפש תחת נפש שלא נהפכה הסיבה במות הפועל בשום אופן) ואף אם נאמר שהמשפט הזה הוא ישר ונצרך מצר עצמי לתכלית אחד והוא מאמר הכתוב וכל העם ישמעו ויראו עכ"פ דיינו שנקיים משפט זה בדקדוקיי ובטעמיו וחקירותיו ודרישותיו עד שיתברר כשמש בחצי השמים שזה הרג את זה בלי שים ריח ספק לפי משפטי התורה והשכל וכל שהדבר אינו ברור לפי המשפטי' הכוללים שבמשפטי התורה או חוקי עם ועם. איך נסמוך על אומדנות וחריפות ופקחות הדיינים שגוזרי' ואומרי' לחתוך ראשו של זה והדבר בר אינו ברור ע"פי המשפטים הכוללים ל הלא במעשה אשר אנו עושים בודאי הגמור שזה הולך למות בלי ספק והמשפט אשר הושת עליו עדיין אין הלב גומר כל זה תינח בדיני נפשו' באמת ראוי לו' אשר הוא משפט ישר שלא להרוג שים אדם אפילו הדברים ברורים וגברים שזה הרג את זה אבל בעניינים של ניאוף והדומה שהבאת לנו מתשובת מוהרשד"ם הנז' שהוא השופט דן אותם לרשעים גמורים ולפי דעתו מכל המאורעים שארעו היה הניאוף כמעט מבורר ולמה יתיר אותה ויכשיר בניה מפני שלא היה הענין מכוון אל המשפטים הכולליים? ומה בממון הקל אנו סומכים על אומדנות ומוציאים מזה ונותנין לזה שלא בעדים גמורים וראיות מוכיחות בערוה החמורה שהבנים ממזרים ויבואו להתערב בתוך קהל ועדה מישראל לא כל שכן שנאמר שאם לב הדיינים גומר שנעשה התועבה הזאת בישראל שהדין ניתן שיגזרו אומר לחייב לגרשה ולעשות בניה ממזרים אפילו שאין המשפטים הכולליים מכוונים אל הנדון ההיא? אהה ידידי הקורא! הזכרתני צרותי וצרות צרותי הדת ועלי לבי דוי כי ק"ו זה שאתה דן הנראה לפום ריהטא חזק ומראהו כראי מוצק הוא היה בעוכרינו וזוהי שהחריבה את בתינו בכמה משפטים אנושים ששפטו את העם בכל עת בעניינים רוחניים ואלהיים להרבות היסורים והעונשים על פי דמיונות כוזבות כאלה מחסרון ידיעת הדיינים בשורשי הדינים והכותל הברזל המפסיק בין עניינים רוחניים ואלהיים לשאר הדברים הארציים או מדיניים כמו שהם באמת הדברים שבין אדם לחבירו. כתר לי זעיר ואחוך ואלפך בינה דברים בשורשן וטרם כל דבר אקדים לך דברי הרמב"ם ז"ל בפ' ששי מח' פרקיו הקודמים לפי' על אבות. שהנה בעמדו לויכוח בב' מאמרים הסותרים ממאמרי המקרא למאמרי רז"ל שמאמר הכתוב אומרו נפש רשע אותה רע וכן להפך שמחה לצדיק עשות משפט מזה משמע שתשוקת הרע היא תכונה רעה בנפש אפילו שאינו מוציא מחשבתו לפועל ולהפך לענין הטובה ואלו מדברי רז"ל משמע להפך שהרי אמר רשב"ג לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב אי אפשי ללבוש שעטנז אי אפשי לבא על הערוה אלא אפשי ואפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי ולפי המובן מפשוטי ב' המאמרים הן סותרין זה את זה וע"ז כתב וז"ל ואין הענין בן אבל שניהם אמת ואין מחלוקת ביניהם כלל והוא שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות אשר אמרו שמי שלא יתאוה אליהם הוא יותר חשוב מן המתאוה אליהן ויכבוש את יצרו מהן הם העניינים המפורסמים אצל כל בני האדם שהם רעות כשפיכת דמים וגניבה וגזילה ואונאה ולהזיק למי שלא הרע לו ולגמול רע למטיב לו ולבזות אב ואם כיוצא באלו והם המצות שאמרו עליהם חכמים ז"ל שאלו לא נכתבו ראויים הם ליכתב (יומא דס"ז ושם חשיב גם גלוי עריות והרמב"ם חשב לקמן גם ג"ע וצ"ע וכמ"ש מוהרש"א בסימן אגדות אפשר לישב דברי הגאון שבתלמודים חדשים עי"ש) ויקראו אותם קצת חכמינו האחרונים אשר חלו חלי המדברים מצות השכליות ואין ספק שהנפש אשר תכסיף לדבר מהם ותשתוקק אליו שהיא חסרה ושהנפש החשובה לא תתאו' לאחד מאלו הרעות כלל ולא תצטער בהמנע' מהם. ועל רעות כמו אלה אמר שלמה נפש רשע אותה רע ולהפך לענין הטבה אמר שמחה לצדיק עשות משפט שהוא הכל ממין המצות השכליות. אבל הדברים שאמרו עליהם חכמים שהמתאוה אליהם וכובש יצרו מהן הוא יותר חשוב וגמולו יותר גדול הם התורות השמעיות וזה אמת שאלמלא התורה לא היו רעות כלל ומפני זה אמרו חכמים שצריך אדם שינוח נפשו לאהוב אותם ולא יהיה מונע מהם אלא התי' ובחון חכמת' ובמה המשילו? שהם לא אמרו אל יאמר אדם אי אפשי להרוג את הנפש א"א לגנוב א"א לכזב אלא אפשי ואפשי וכו' אבל הביאו דברים שמעיים כלם בשר בחלב לבישת שעטנז ועריות ואלו המצות וכיוצא בהן הם אשר קראם השי"ת חוקות וארז"ל חקים שחקקתי לך אין לך רשות להרהר בהן וכו' ואשר קראו אותם האחרונים שכליות יקראו מצות כפי מה שבארו החכמים עכ"ד. ואחרי שהצעתי לך דברי הרמב"ם הללו והתברר מתוכם כשמש בחצי השמים ההפרש הגדול שיש בין החוקים האלהיים או הרוחניים להמצות השכליות או מדיניות כמדומה לי שאינו צריך להרחיב הדיבור ביותר. כי אם לומר. שכל דבר עבירה שהיא תחת סוג רע לשמים ולא רע לבריות מצד השכל כענין עריות ומאכלות אסורות וכדומה להם שהובאו לפני השופט לדון ולענוש העובר ההוא ולא התחזק איסורא בשום אופן מקודם לכן כי אם במה שעיני הדיין רואות ואזניו שומעות מפני המעידים והעובדי' וכיוצא אזי הדיין רואה שאם העדויו' הם מכוונים ממש עפ"י התורה ועפ"י ספרי המשפטים שבידו דן את הדין ומחייב את החייב או מזכה את הזכאי הכל כפי המשפט והעדויות המבוררות לפניו באר היטב מבלי שיסמוך על אומדנות דעתו כל עיקר דרך משל צייר בדעתך תשובת מוהרשד"ם שלפי ראות עיני הדיין היה האשה נואפת גמורה מכל האומדנות והבירורים שעברו לפניו אבל לא היה מסכים עם המשפטים הכולליים בשום אופן שבעולם כי אדרבא הדין היה נותן לזכות אותה נואפת באופן כזה כיון שעיקר הדבר שהוא דן עליו הוא מהחוקים או כמו שתאמר מהדברים שהוא רע לשמים ולא לבריות ר"ל שעיקר המצוה אין הדעת מחייב אותה. אזי אמרי אין