שו"ת כרך של רומי קכב

ולהחמיר בכל מאי דאפשר כמו שכתב לו תלמידו הריב"ש בתשו' סי' שפ"ח שהוא היה משתדל להתדמות אליו בזה ואחר זה מדשתיק בתשו' זאת בענין כתב הגזבר הבא בשאלה ואדרבא השתדל לבוא בעקיפים ובחכמה עצומה להורות כשמש בחצי השמים שכל הכתוב בו שורשו פתוח שהיה הכל במכוונים להעיד כאשר העיד השליח מכל זה נ"מ דהכל שוה אליו מסל"ת בכתב כבעל פה ולזה השתדל לברר שהכתב לא היה כי אם גוי מסל"ת מפי גוי מכוין להעיד וע"ז כבר ידוע דעת הר"ן ז"ל ה"ד לעיל מב"י ז"ל בעוד ד' עמודים דלא מהני אפי' מן הסתם כמ"ש וז"ל ומ"מ משמע מדברי הר"ן ז"ל שהוא מצריך שיגיד הגוי הב' שגם הגוי הראשין היה מסל"ת שכתב וז"ל. וגוי מפי גוי ששמע הדברים נראים ומטים דכל שהוא אומר מסל"ת ששמע מפי גוי מסל"ת שפלוני מת הרי הוא כאשה מפי אשה ע"כ. וזה מן הסתם כ"ש הכא דבירר הר"ן ז"ל דהגוים הראשונים שקיבל עדותם גזבר החצר היו מכוונים להעיד הא ודאי אפי' דכתב הגזבר הוא מסל"ת עכ"ז מגן שויא כל דהמקור משחת מאין נמצא מים במורד? ואה"ן אם לא היו דברי השליח הגוי לגלות מצפוני הכתב ההוא דהיה גוי מסל"ת מפי גוי מכוין להעיד אה"ן דעם הכתב לבד היה מתירה לשוק כי באמת סברא גדולה היא כמו שכתב רבינו הב"י ז"ל בבד"ה על דברי הרב המגיד הז"ל ודבריו נאמנו מאד כמו שהאריך הרחיב הרב עה"ג סי' פ"ו ראה שם דבריו באורך כי דברי אלהים חיים הם ולא שייך לומר הבו לה דלא להוסיף עלה כי באמת ענין מסל"ת לאו מתורת עדות נגענו בו כי אין עדות לגוי כי אם שענין מסל"ת הוא כאילו אנן סהדי ממש וכאשר הארכנו לעיל מפי כל הראשונים וא"כ מהיכן נכנס ענין מפיהם ולא מפי כתבם הנאמר לענין עדות ל והלא הכא לאו עדות היא אלא אנן סהדי ואם במקום שיש תורת עדות כמו ע"א ועבד ואשה ששם בעינן מפיהם ולא מפי כתבם עכ"ז בעדות אשה הותר מכי כתבם בעדות גמל"ת דאין כאן עדות כי אם אנן סהדי בחוש הראות ולא שייך דין מפיהם ולא מפי כתבם אינו דין שנתיר כתבו יען דהעיקר הוא דאנן סהדי? ועוד ראיה לדבר ממאי דהחליט מוה"ר מוהר"ם גאלנטי ז"ל בתשו' הובאה בס' דרכי נועם סי' ל' דק"ה ע"א דכיון שאינו בתורת עדות אינו בתורת מה אני בחנם כיעוש"ב וא"כ מינה שאף אנו נאמר כיון שאינו בתורת עדות אינו בתורת מפיהם ולא מפי כתבם אפי' שהיה הדין נותן בשאר עדויות דע"א ועבד ואשה לדון דין מפיהם ולא מפי כתבם כ"ש דגם בהם בעגונא הקלו וא"כ לא תהא כהנת כפונדקית בענין עגונא ל הא ודאי לא יתכן דרך ה'? וכיון שהגענו לנקודה זאת א"כ מה לי בע"פ מה לי בכתב? כל דאנן סהדי דהכי הוה לפי משקל הענין הצודק המזדמן והנשמע לפנינו במסל"ת נחמד ונעים ובאמת אשנה ואומר דברי אלהים חיים הם כי הם דברים מקובלים על השכל הישר הנטוע בנו ובפרט שכן הסכים ג"כ רבינו הגדול מוהר"י בירב בתשו' מוהר"ם אלשקאר סימן ס"ז. ועם שמוהר"ם אלאשקר שם הטיח דברים כלפי מוהר"י בירב ז"ל בזה כבר נראה בחוש הראות שלא ירד לעומק חילוק זה והוא פלא שאחרי שהוא ז"ל כתב בסי' כ"ה דט"ק ע"א דגמל"ת כיהושע ן' נון שוויהו רבנן ומוכרח ג"כ דלא על גוף הגוי נאמר שחזר הוא הגוי נאמן באותו דבר כיהושע ן' נון שהרי אין עדות לגוי דבר תורה והוא פסול מדינא ואין הפיסול חוזר להיות כשר אלא ודאי שר"ל דענין מסל"ת הוא כ"כ ברור לעינינו כאילו אמרו יהושוע ן' נון וא"כ חזרנו לדמעיקרא מה לי הוא ומה לי כתבו? ואה"ן אם יש להסתפק דבר מה בגוף העדות עד שאינו ברור לעינינו כאילו אנן סהדי יהיה באיזה אופן שיהיה הא ודאי לא יקובל ברצון ואם יש לגמגם בו נגמגם. ואי לא לא. וענין זה יפול בכל האופנים שיזדמן ענין מסל"ת לפנינו בין שיהיה בע"פ בין שיהיה בכתב וגם אם הגמגום הלזה נולד מפני שהוא בכתב כי אלו היה בע"פ היה מתברר הדבר יותר א"כ גם זה מכלל הגמגומים כי הכתב גרם לנו שלא נתברר הדבר לעינינו כאלו אמרו יהושע ן' נון והיה טעמו טעם מספיק שע"י שבאו הדברים מתוך הכתב גרם שלא בירר הדברים כל צרכם והיא הגרמא עצמה שגרמה לנו להסתפק בדבר שמא נתכוון להעיד וכאלה רבות אבל אם באו הדברים מכוונים הדק היטב במסל"ת ג"וש ככל תיקוני רבנן מי זה אמר ותהי שנטה שכמנו לסבול החק הסתום והחתום הלזה שיתחשב מום מפני שבאו הדברים בכתב ולא בע"פ? זה לא חשב אנוש מאנשי החיילים אשר להוראה וכבר כתב מוהרלנ"ח בתשו' דע"ד דכשדברי הרמב"ם ז"ל הם כס' החתום ולא נודע מקורם בתלמוד ישארו כס' החתום ולא מעלין ולא מורידין וכלל דברי אלה הם דברי עה"ג אלא שאנן בעניותין חזקתים ואמצתים בעוד ראיות ובטוב טעם ודעת אלא שיש להעיר על הרב עה"ג במה שמחתר לצרף דעת הריב"ש בזה ולמה לא יסתייע מתשו' הר"ן הנז"ל דכרוזא קרי בחיל להתיר ע"י כתב אם הוא מסל"ת וכאמור? ואם הר"ן ס"ל הכי ודאי שתלמידו הריב"ש הכי ס"ל דמה כחו יפה לחלוק? וכ"ש דשפיר מוכח דהכי ס"ל וכמו שהכריח העה"ג ז"ל שם ולקמן בע"ה כשנעמוד על נדון שלפנינו נבאר שכמעט רוב האחרונים מסכימים בזה וכמעט חזר הלכה רווחת להתיר כתב גמל"ת רצוני לומר שיתגלה ויתראה לעיני השמש שהמחמירי' בכתב גוי לאו משום חק והבו לה דלא להוסיף עלה כדעת הלבוש והח"מ נגעו בו אלא מטעם דכל חד בדידיה מהאחרונים לפי נדונו הכתב גוי שנזדמן לפניו היה גורם להסתפק בגוף העדות דבר מה עד שהיה נראה בו ריח מכוין להעיד כמו שנתבאר

ואחר שיצאנו מזה רצוני שהתברר לנו דעת הר"ן בג' דינים הללו הנלמדים מתשובת הרמה והנשאה הנז"ל שהם מבוררים בדבריו לאסור מה שראוי לאסור ולהתיר מה שראוי להתיר ושכמעט רוב מנין ורוב בנין מגדולי ישראל הכי סבירא להו באין אומר השב. נחנו נעלה לטייל בנדון שלפנינו כרצוננו ונחלק נדוננו על שתי נקודות כדי שיצא דין האשה העגונה הזאת לאורה מבלי שיוכל להסתפק בדינה שום תופס ספר שבעולם בעזר משדי אלהי המשפט והנקודה הראשונה נתאר אותה הנקודה התוריית או כמו שתאמר דאורייתא והנקודה הב' נקראה בשם הנקודה התלמודיית או כמו שיאמר האומר דרבנן. הנקודה הא' היא תכלול בכל מה שכתוב בפנקס העיקרי שבאוספידא"ל אשר משם לוקחו הדברים והועתקו אות באות ונתקיימו בחתי' כהן הראש עצמו שבאוספידא"ל שדבר זה האחרון חרון הוא שתארנו בתאר הנקודה הב' וכמו שיבואו לקמן ביאור הדברים ונשים פנינו לדבר על