שו"ת כרך של רומי קיט

מליל. דרך אניה בלב ים בסער מתחולל לאמר מתי תנחמני תיובת"א דר"ב תיובת"א תשבחתא ונחמתא תשמיעני ששון ושמחה. ותבשרנו בשורות טובות ונעימות מיניה וביה אבא ומכל ב"ב הרמתה. אליהן תשברנ"ה כליותי ולבי. אליהן תעגינה נרו"ן. כי לולי אגרות שכתב ידידי חתני הי"ו לבני ביתו שהמה הרהיבוני. והמה ינחמוני לשמע אזן שלומה של מלכו' אנכי היום אבדו עשתונותי מברד מהומות מזימותי

עתה באתי במכתב למ"ר לחלות פ"ק יהי נא חסדו ואמתו להודיעני דעתו דעת עליון בדבר הלכה למעשה הבא לידי. על אודות אשה עצובת רוח רכה בשנים אחוזה בכבלי העיגון כי משנתים ימים שנשתמד בעלה והלך לו לעיר רומא ולקול השמועה זה ששה חדשים. כי הנה הסתיו עבר נפגר הטמא ההוא שם ברומא מחולי' הקולירא. ע"י השתדלות נכרי אחד שכתב בעדה להפריורי שלשם. השיגה ידה כתב עדות כתוב וחתום מהפריור הנז' ומסומן ג"כ בחותם של אופיגי"ו מעיד ואומר. שבספר מתים אשר בידו כתוב לאמר שהמומר הנז' חלף הלך הנה כי כן מחלה אני את יקר תפארת מני"ר. נא ילמדנו רבינו אי סבר לה מר שיש בשטר עדות זה כדי לסמוך להתיר. כבלי העגונה הנזכרת רכה בשנים ורדופה להנשא באות נפשה קב ותפלות ארח כנשים כי האמנם לפק"ד לא נופל שטר זה משטר העולה בעש"ג אשר עליו דן הרב מהר"א אלפ'אנדרי ז"ל בס' אליה רבה ח"ג שעדות שלם הוא לעדות אשה כיע"ש מ"מ אחרי אשר לא סמך בהחלט הרב ז"ל להתיר בנדון שלו וגם לא אמרה רב למילתא אלא לחלק בין כתב שופט לכתב גוי מטעם פיסולו של זה לפי מה שהבין הוא ז"ל בדעת ה"ה אינו אלא שחשש שמח לא כתבו גוי לפ"ת ואפשר לא כן ידמה לב הרב ז"ל בנד"ד שבעדות גמורה הנה באו דברי הכומר הנז' בספר נכתבים. על כן צריך אני למודעי לדעתיה דרב מני"ר עיני כל ישראל לבל יצא תקלה מתחת ידי ח"ו! להקל או להחמיר שלא כדת ודאליו פי קראתי בעשר לשונות של תפלה יענני מהר קדשו מהרה באהבה כי לדברו הוחלתי ושכמ"ה

וזה נוסח שטר שכתב הכהן

הראש

(זאת להודיע ששלוח הוא בכתב ולשון איטלקי והמשיב העתיקו לל"הק להקל למעיין וזה נוסחו

) העתק מהאוספידל הנעלה המתואר מהשילוש של הגרים החולים ברומי

מעיד אני הח"מ כהן הראש העומד על האוספידל העראי שבספר המתים אשר בו בדף ה' סי' כ"ו נמצא כזה. גוליילמו ג'וסיפי מאנקונא מבן כ"ז שנה מהמבוא אשר תחת גלחות ק' מאריא מהמתים אשר היה מקדם ישראלי אשר בשם ישראל יכנה אברהם ליאון בן דוד ואמו אנריקא שניהם איש ואשה עברים. (האיש הלזה) נכנס באוספירל הלזה ברבעי לחדש סיטימברי אתתנ"ד ומת בחיק הכנסיה הקדשה ביום שלשה לחדש אתתנ"ד בשעה שביעית של קודם חצות היום מתוקן ומרוצה מכל הענינים הקדושים והוידויים והבלעת הרקיק הדתיי והמשיחה הדתית שבזיבולא בתרייתא עם סיוע הבקשיי לעילוי הנשמה: ניתן ברומי ביום ה' נובימברי אתתנ"ד החתום פייטרו קורניליו כהן הראש

קורפו כ"ה טבת משנת ואני תמיד איחל והוספתי ע"כ תהלתך לפ"ק

תשובה למי שהצדק מבשר ואומר בקהל קדושים ולאמונה מגן הוא לכל החושי"ם. אמור לחכמה לאריה דבי עילאי מתיל בתוך לבאים אראלים ותרשישים. אם לבינה מר דיינא דנחית לעומקא דדינא פקח שבחכמים ודעת קדושים. אם ליראה הולך אחר המחמיר מיראי ההוראה ובהתר עגונות לא ירבה לו נשים. דין הוא הדר מע' הרב המובהק האמיתי דוד נעים. אביר הרועים. יועץ וחכם חרשים. אתה ה' תשמרהו. וכצנה רצון תעטרהו. וזרעו בו למינהו כולם קדושים כיר"א

למי כל חמדת ישראל. למי זהב האר"ש ורב שלום כנהר שאינו פוסק היוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים כי אם לך קראי לך תנאי לך ולך שלום לך ושלום לכסא תורתך ויקבלם דוד לו ולזרעו אחריו נטיעות דומות לשרשים נסו"א

חאה נפשי אף רוחי! יודע שער עמי וגם חתנא דבי נשיאה ממשפחת רם אורח טוב נטה ללון מן האגף ולפנים כבן בית ממש הוא ידע כי אחר שעברנו צרות תכופות ורוח זלעפות עם החולי רע אשר חמק עבר בקרב מחננו בחרון אף שהיה בו סכנת כליון חרוץ רח"ל. יתירה עליו עול ציבורי שהוא עול ברזל אשר לא דמיתיו ולא עלה על לבי הן כל אלה שאוני והטילוני על ערש דוי בחוליי חולי התעלפות הלב קרוב לך' יום רצופים וכמעט הייתי בכל רע ובין לילה היה שנתוספו הדפיקות עד להפליא וכל עצמותי יאחזמו רעד ומשקל גופי אף בשרי כפור כאפר יפזר עד שהוכרחתי לצוות לביתי שכן דרך המומתין בחולאים פתאומיים כאלה רח"ל וחתן המלך נר"ו לימין מש"ה כותב ומעלה על ספר ככל היוצא מפי מאימות מות ודמעות עיניו טיף טיף כנהר שאינו פוסק ולולי ה' שהיה לי שבדרך נס שלח ה' דברו וירפאני ושבת העבר יצאתי לברך ברכת הגומל ה' ירפאני רפואה שלמה בעבור שמו הגדול ובעבור זכות הבני' בני הילדי' רכים שלא הגיעו לפרקן כן יאמר ה' בעל הרחמים למען רחמיו וחסדיו כיר"א

הגדתי היום דברים ככתבן בעבור תברכני נפשך נפש היפה בתפלותיו הזכות והברות. באות מאירות. בסוד קדושים ולמען אל יאמר אותו צדיק כי נתרשלתי בדבר מצוה בשריותא דהאי איתתא כדת הנשים. והיא מרת נפש אחוזה בכבלי העיגון המר והנמהר. וינועו אמות הסיפים. והנם רועשים. וחובה על כל מורה ודאין להפנות אליה לבקש מנוח אשר יטב לה אלו אנשים. כאשר הורונו אבותינו רבותינו נאספו רובם אל עמם לאמר. נחנו נעבור חלושי"ם. ונחלץ חושים. וידעתי כי לא למודעי הוא צריך ומי כמוהו מורה לן בעומקא של הלכה מבריח בתוך הקרשים. אבל ענותנותו וגדולה אהבתו.