שו"ת כרך של רומי קטז

שחיבורו בקרקע אי מהני נקיבה אח"כ והשבתי דזה פשוט דמהני דממ"נ אי תלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי א"כ אין חילוק בין היכא דנקבו בתלוש או במחובר והנקב הוא עיקר ההכשר אלא בעינן קבעו בקרקע משום גזירה שאם יראו שטובלין בכלי נקוב בתלוש יטבלו בכלי שאינו מנוקב וכיון שקבוע בקרקע שרי ואפילו תימא דבמחובר דמי א"כ בלא"ה שרי לטבול כו דעיקר ההכשר בקביעות אלא דגזרינן כלי מחובר אטו תלוש משו"ה בעינן נקבו ותו דאנן קי"ל כרבנן במס' ב"ב דס"ל כתלוש דמי וכיון דמותר לנוקבו בעודו בקרקע שרי לסותמו אח"ך דבשעת נקיבה בטל תורת כלי מעליו והסתימה אח"כ חשיב כצינור שקבעו ולבסוף חקקו ואין להאריך דזהו דין פשוט עכ"ד ז"ל ראה גם ראה כמה רב גובריה ורב חיליה להתיר בשופי לטבול כתוכו ואפילו נקבו אחר שחברו בקרקע כ"ש בנוקבו קודם חיבורו דהא ודאי לית דין צריך בושש ואעיקרא מה לנו לתתר אחר שורשי דינים הללו מאחר דאנו רואים דעת הרא"ש והטור והרמב"ן והריטב"א ורבינו ירוחם הובאו דבריהם בב"י ובבר"ה שכולם פה אחד מתירים לטבול לכתחילה בתוך כלים הללו כשנוקבם כש"ה לטבח. ומה גם אחרי פסק מרן הקדוש דקבלנו הוראותיו בין להקל בין להחמיר (אם לא במקום שפשט המנהג להפך קודם שפשטו הוראותיו כמ"ש בקדמתו ז"ל ומילתא כרכא היא מלתא דלא שכיחא ולא שייך טעות מנהג כנודע א"כ מי יבא אחרי המלך את אשר כבר עשאו ופשטו הוראותיו אפילו בשל תורה ושלא בשעת הרחק כ"ש בנדון שלפניו דאיכא תרתי בדרבנן (שהוא מים שאובים דמקוה אמר רחמנא והא איכא) ושעת הדחק הגמור שאין אחריו כמוהו בהיות ישראל יחיד בנגעים מפוזר ומפורד בין העמים ומים אין לטהר אשה לבעלה דכגון דא ודאי אין מקום להחמיר בשום אופן ומכ"ש מדין טבילת הנהרות נפקא השתא ומה התם דכמעט רוב גדולי ההוראה אוסרים לטבול בנהרות עכ"ז כתב בתרומת הדשן ה"ד מר"ן ב"י יו"ד סימן ר"א שלא מיחו הקדמונים בדבר משום דחשו לכמה עיירות שנתפזרו שם היהודים וכו' ואין ספק בידם לחפור להם מקואות ואי הוו אסרי להו לטבול בנהרות אתו לזלזולי בטבילה לגמר ע"כ בנדון שלפנינו דאדרבא דרבא רוב גדולי הפוסקים מתירים אינו דין שנתיר הדבר מטעם זה הא ודאי כן הוא ואיך לא יהיה זה? והלא כל התלמוד והראשונים והאחרונים הם צועקים לאמר כדאי הוא ר' פ' לסמוך עליו בשעת הדחק. ואפילו ביחיד נגד רבים כ"ש בנדון שלפנינו דהדבר להפך ולא בדרך גוזמא וכאמור ומדובר וא"כ מי שם פה לאדם להחמיר אשר לא כדת? ועיין להרב פחד יצחק באות הכף כדאי וירוה צמאונו ואני בעניותי בקונ' הכללים אשר לי הארכתי למעניתי לעיני השמש והירח דרין זה הוא אפילו בשל תורה אם המועטים הם מהפוסקים הגדולים והמפורסמים ואין כאן מקום להאריך זו בלבד אטעימהו מעין הברכה ראיה אחת שקולה ומכרעת והיא זאת שהרי עינינו רואות גדול כחו של מרן מוהר"י קארו ז"ל ליסר ש"ע שלו ע"פי תלת מרבוותא הרי"ף הרמב"ם והרא"ש ולפסוק ג"כ תרי מגו תלת נגד כל הפוסקים ואי מא"ה לא אריא. וידוע כמה אקהו בה אקהיתא הרבנים שבדורו ואשר קמו אחריו ואשתפוך חמימי על כלל זה לפסוק נגד הרבים ובפרט בשל תורה ועכ"ז פוק חזי מאי עמא דבר לפסיק בפשיטות כמר"ן ז"ל (יעיין להגאון הרמ"ז בחק"ל מ"ב ח"מ סימן ג' אות ט"ו ובסימן ד' אות ב' ואות י"ד מה שהאריך בדבריו דברי אלהים חיים ועיין מה שהארכתי אני הדל בפסק מאלי"ל) מבלי פקפוק והלא דברים ק"ו אם בשל תורה ושלא בשעת הדחק כך בדרבנן ובשעת הדחק לאכ"וכ וזה ברור ופשוט איך שיהיה בנדון שלפנינו אין לחוש כלל ועיקר וכל כהאי מילתא לימדו משמאי כי אין לך שעת הדחק גדול מזה כי מה יעשה ישראל השט אחר פרנסתו כדרך יום כה וכדרך יום כה? האם נגזור על הטבע או אם נתאכזר על אחינו בית ישראל החרדים אל דברו להחמיר עליהם במקום דלא אפשר בלאו הכי? הא ודאי לא יתכן דרך ה' ומי יגלה עפר מעינך הרב החסיד מוהר"י אירגאס ז"ל ל הובא"ד בתשובה מים רבים יו"ד סימן י"ו שכתב וז"ל הנח להו וילמדו ההתר כדי שלא יאמרו שכל תכלית החכמים להחמיר עכ"ד ומינה יקיש כל חכם לב המכיר האיאורופא המנועות הזאת לפי העת והזמן ה' יחזירם ויחזירנו בתשובה שלמה כיר"א ודי בזה

ואשימה עיני להשיב לו על שאלתו הב' אי מצות יבום קודמת או מצות חליצה קודמת וע"ז כתב מר כי תליא באשלי רברבי רש"י והתוס' והרי"ף והרמב"ם והרא"ש ומי יכניס ראשו להכריע בין הרים הגדולים אלא שהיא זקנה קצת ואינה נשמעת לו ויש לומ' לממון קא מכוין את"ר בקיצור ואני אומר דלא נשאר הדבר לנו להכריע שכבר הדבר מוכרע ועומד אי מצר שבמקום ששלשת הרועים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש קיימי בס' אחת אין מי שיוכל לחלוק מפסק מר"ן ז"ל ואילך. (אם לא בשכבר נתפשט המנהג כמו שאמר לעיל וכמו שיבא עוד בע"ה) וזה דבר ידוע לכל הבא אל האהל של תורה ואי מצד שבדבר הזה שאנו עסוקים בו רבו למעלה מחמשים פוסקים ולא בדרך גוזמא כולם נקבצו באו לך בהרב כנ"הג ובהרב יד אהרן בסימנים הללו כיעויין בדבריהם באורך שכולם הסכימו דמצות יבום קודמת ואפילו לשם ממון ואפילו לשם נוי והוא פשיטא דקרא יבמה יבא עליה מ"מ ואעתיק לו דברי הרב יצחק קארו ז"ל דודו של מרן ז"ל הר' בתשו' מרן הישנות דקנ"א ע"ב שעל מ"ש רז"ל שהראשונים מכוונים לשם מצוה כתב וז"ל איני מבין אלו דורות הראשונים מה היו? שג"כ דורות הראשונים אני רואה בהם עע"ז מגלי עריות שופכי דמים כל ימי השופטים והמלכים או רובם רובא דמנכר כמו שכתבו הנביאים הראשונים והאחרונים והיה צדקתם של אלו ורשעתם של אלו אלא ודאי אין הפרש כל כך גדול ודי שנאמר שהראשונים שונים כולם מכוונים למצוה ואחרונים רובם למצו' ומיעוטם לשם נוי ולא שהראשונים שונים צדיקים גמורים ואחרוני' רשעים גמורי' דכל ישראל בחזקת כשרים הן בין בדורות הראשונים בין בדורות אחרונים א"ד יעו"ש. ודבריו דברים המצודקים ואמתים ומקובלים על השכל הישר הנטוע בנו ואחר כל האמת הברור הזה אין ספק דמצד הדין הפשוט מי"ק אפילו בב' נשים ואפילו בחרם רגמ"ה שודאי לא החרים במקום מצוה. ומה כחו יפה כדאורייתא וכאשר האריכו למעניתם רבני האחרונים הלא בספרתם ודבר ה' בפיהם אמת ויציב ונכון ער גאל ישראל. אבל כנגד זה אין מי שיוכל להכחיש דמדינות הלועזים כבר פשט המנהג לחלוץ ולא ליבם (אם חד מב' הכתות אינו מתרצה ביבום) ולא שהדין כך אלא שהשעה והמקום צריכים לכך (כמו שיבא) ומזה רבות השנים כבר נתפשט המנהג לחלוץ דוקא וברוב המקומות הללי אם