שו"ת כרך של רומי קח

אי הוה דיני ממונות מוציאין מיד המוחזק וכן בכאן דיינינן ליה דגזים ועביד ומוציאין אותו מחזקת כשרותו ודיינינן ביה דין מע"ל לא כן באומר איזיל ואגזור דקלא דפלנייא דחוץ מאמירה ר"ל מהגזמה זאת ליכא בגוף המעשה עצמו דהיינו קציצת האילן שום אומדנא נוספת שממנה נשפוט שהמגזי' לקצוץ הוא הוא שקצץ. זה ליכא בשום אופן והוא חילוק מבורר והלכה רווחת למעיין בשורש האומדנא וכאשר הארכתי במקום אחר מהרבה מאד תדע שכן הוא בלי ס' שהרי התם לא מחלקינן בין אמר לגזור ונמצא גזור מיד לבין נמצא גזור לאחר זמן והטעם פשוט ומבו' שאפי' אמר לגזור ונמצא גזור מיד עכ"ז לא מחייבינן ליה כיון דסוף סוף אין בגוף המעשה דהיינו הקציצה אומדנא דמוכחת נוספת שהמגזים הוא שקצצו כדי לתלות בו ולא באחרים וא"כ מה לי מיד מה לי לאח"ז ודוק היטיב ועיין בפ"ב דכתובות די"ו ע"א מה שהקשו בגמ' מאי שנא האי מגו והאי מגו ותי' הכא אין שור שחוט לפניך ועיין תוס' ד"ה התם שפי' ר"י דהכא איירי נמי בהלה תובעו ודוק היטיב כי הוא ממש ראיה לדברינו ולחלוקנו האמיתי ואיני יכול להאריך ואחר הבירור האמיתי אין ספק שאין מי שיוכל להכחיש שענין גזים איניש ול"ע לא נגע ולא פגע עם ענין מע"ל ואי מהתם היה הדין לדונו כמע"ל אפילו אחר זמן של אמירה וכאמור אלא דעיקר דין זה כבר מלתנו אמורה כי צור ממנו חוצב הוא האי דבריא שאמר כתבו דאם נפל מיד תלינן דמעצמו הפיל ואם לאחר זמן תלינן שהרוח דחפתו ולפי גירסת הרמב"ם כדעת המרכבת המשנה ז"ל דאם הוא לאחר זמן אפילו ראינוהו שהפיל עצמו או שפגע בנפשו ממש תלינן ברוח רעה בעתתו ואינו ענין קשור עם האמירה הקודמת לזה וכאשר הארכתי לעיל ומה לי לחזור הדברים וכי תאמר בלבבך עדיין לחלוחית דיוטך קיימת במה שהראת לנו דבאופן כזה דהויא אמירה מקודם ואומדנא דמוכח בגוף המעשה שהוא גרם מיתתו באופן זה שפיר יש לתלות דגזים ועביד ודמיונן למעשה מבורר ואומדנא דמוכח עולה יפה יפה וכמעט שקולים הם ויבואו שניהם וא"כ קשה האתינח בס' נפל בס' דחפו הרוח אה"ן כיון דהוי לאחר זמן נוכל לידחק עצמנו ולומר דאפשר פגע בו הרוח או אנשים אחרים והוי אומדנא דלא מוכחא שהוא פגע בנפשו אבל אם בריא לן שאמר ובריא לן שהפיל עצמו ופגע בנפשו או אופנים של מושלך על סייפו והדומה לו. אפי' היה לאח"ז למה לא תלינן ביה מטעם האמור דהוי מעשה מבורר ואומדנא דמוכחת בגוף המעשה וכאמור לא נופל דבר וכי דברי נביאות הם או גזירות בלי טעם? אחי! קורא נעים! ראה דבריך טובים ונכוחים מגדלות מרקחים שקולים בשקל הקדש ודברים הללו טמירין הוו בלבאי וזה לך האות כי למעלה ראש בהביאי בירור דין זה והכרעתי שכמעט כל הפוסקים בכף מאזנים מכריעים לפי' הרמב"ם בעלה מיד דלא בעינן שראוהו מפיל בק"ע וששורש דבר זה הוא מההיא דבריא שאמר כתבו וכו' הנה שם אתה רואה דבלאחר זמן וידענו בבירור שהפיל עצמו כתבתי שלדעת הרמב"ם בפירוש הרב מרכבת המשנה ז"ל תלינן ברוח רעה. ולדעת הפוסקים כתבתי שהוא אצלי בספק שקול. ושאין להכריע מברייתא דא"ר בשום אופן לא לחייב ולא לזכות ואפשר שיש להכריע לחובה וא"כ לפום ריהטא יפה דנת להכריעו לכף חובה באופן כזה שאמר תחילה ושוב אח"ז ראינוהו פוגע בנפשו לדונו בחזקת מע"ל כי מלבד מה שיש להוציא כן מדיוקי הלשונות אשר בברייתא דא"ר. עוד זאת דהוי מעשה מבורר בהודאתו שאמר לעלות ואומדנא דמוכחא בצפייתינו שפגע בנפשו או אפילו מיתה מוכחת לזה כגון מושלך על סייפו דבאופן כזה בממון מוציאין מיד המוחזק וכן דיינינן דגזים ועביד ודברי הרמב"ם בענין בריא שאמר כתבו אפשר דהיינו יכולים להכריעם לצד זה. לולי שהרב מרכבת המשנה ז"ל עומד לנגדנו וכאמור וגדול כבודו כי יקר מחכמה ומבקיאות הוא וזכות עיונו ויושר סברתו הוא נפלא באחרוני זמנינו למכיר ורגיל בו ובתורתו בו ובשקול דעתו. ותא ואחיי לך כי כן הוא האמת ובלבול זה לא גרם לנו כי אם בעל חתם סופר ז"ל שרצה לדמות לנו חזקת ממון לחזקת כשרות או חזקת איסור ורב המרחק ביניהם כרחוק מזרח ממערב ממש. דהנה בענין חזקת כשרות וחזקת איסור כבר רשמתי לך לעיל אפס קצהו ענין הרחב הזה כימי אוקיאנוס וכלל הדברים הם כי כל חזקה תהיה חזקת כשרות או חזקת איסור. אפי' דהרוב מודיע אותן ומיעוט מצוי מסייעתן ומניחם בחזקתן אזלינן בתר אותו מיעוט מצוי ואין אנו מניעין החזקות. דרך משל. אם החזקה. היא חזקת כשרות כגון א"א שילדה לי"ב חדש אפי' שהרוב ילדן לט' ומריע לחזקת כשרותה וגם יש בה סימנים רבים של פריצות ושל מזנה עכ"ז כיון שהמיעוט מצוי דילדן לי"ב מסייעתה תלינן במיעוט מצוי ומחזקינן אותה בחזקת כשרותה ולא מרעינן לחזקתה. וכן בחזקת איסור שהאשה עומדת בחזקת א"א ומת הבעל במים שאין להם סוף אפי' דהרוב מתים במים שאין להם סוף ורוב זה מריע לחזקת איסור א"א דידה עכ"ז כיון דמיעוט מצוי שאינן מתים במשאל"ס אין מוציאין אותה מחזקתה ואחר שיתברר לך דבר זה כאחותך בא ואראך שדינא יתיב ברין בריא שאמר כתבו ובדין מע"ל לדון על אותן זה ממש והיינו אמר כתבו והאשה עומדת בחזקת א"א וכתבו ונתנו לה אם תכף נפל ומת לא יש להסתפק כלל שמא הרוח דחפתו אפי' שלא ראינו בחוש הראות שהפיל כי כך קבלו רז"ל שבתכף ומיד אין להסתפק כלל והרי זה גט ככל החזקות שהחזיקו רז"ל שאין להסתפק שמא יארע להפך וכמ"ש הרשב"א בתשו' אלף ר"ל יעוש"ב וכן במע"ל אם אמר לעלות ועלה מיד דרך כעס ונפל ומת אמרינן ודאי הפיל עצמו והוי בחזקת מע"ל השמר לך פן תטעה בזה לומר דא"כ ליהוי מע"ל גמור ולא בחזקת וכו' ויהיה דינו כלהכעיס זה טעות גמורה לחשוב כן יען שהאמירה והאומדנא הבא אחריה היינו לברר לנו שבאמת פגע בנפשו בכל דעתו בלי שום ספק. אבל עדיין לא התברר לנו בירור גמור מי הגורם לו זה הפועל המתברר לנו ר"ל המיתה המבוררת הזאת שעליה אנו דנים אם הגורם הוא לדעת גמור ר"ל להכעיס או איזה צרה טמונה בלבו ואנן לו ידעינן. אבל הוא בחזקת מע"ל כיון שלא קדמה לנו ידיעה משום צרה והוו ביה סימנים מובהקים כגון דרך כעס וכו' והוי כאלו יש אומדנות שהוא להכעיס בלי מעשה מבורר להכעיס ולענין שהיה בכל דעתו ולא ברוח רעה ולא בענין אחר לזה יש מעשה מבורר שהוא האמירה ויש אומדנות מוכיחות העליה מיד ונפל ומת ודוק היטב הדק היטב אבל אם עבר זמן מה אעפ"י שאמר לעלות והוי מעשה מבורר בהודאת פיו וגם ראינו המעשה בפועל כגון שהפיל עצמו לפנינו או