שו"ת כרך של רומי קט

אומדנא דמוכח' טובא כגון מושלך על סייפו עכ"ז כיון דאינו תכף ומיד ועבר זמן מה תלינן במיעוט מצוי דרוח רעה נכנס בו ולו הוי המעשה הרע הזה מקושר עם דבריו הקודמין כיון דעבר זמן ואין מוציאין את האשה מחזקת איסור' והגט אינו גט כלל ולא את האיש מוציאין אותו מחזקת כשרותו ויהידותו ולא הוי אפי' בחזקת מע"ל ר"ל למנוע ממנו אותו כבוד הרבים אפילו שהוא בשוא"ת. כללן של דברים שכדי להריע איזה חזקת מחזקות האמורות צריך ראיה ברורה דומיא דעדים ממש והיינו אמירה ועליה מיד. דבזה אליבא דכ"ע הוי ראיה ברורה דומיא דעדים. והוי גט והוי בחזקת מע"ל האי כדיניה וכאמור אבל אם אינה ברורה כ"כ ואיכא למתלי במיעוט מצוי אין מרעין אותה והוא ברור כשמש כי דינים אלו כחדא נפקין וכחדא שריין ולא מתפרשין לעלמין. ולענין חזקת ממון אין הדין כן כל דאיכא מעשה מבורר לדיינים ואומדנא דמוכחא טובא אפי' דעדין איכא למתלי במיעוט מצוי כדי להחזיק ולא להוציא לא אזלינן בתריה והטעם גלוי וידוע דבדיני ממון הדבר תלוי בידיעת האמת אצל הדיינים וכל שנתברר לדיינים האמת ודעת' סומכת עליו שזהו האמת דנין אע"פי שאין שם עדים וראיה וזהו עיקר היסוד ועמוד הימני אשר עליו נשענת האומדנא ובמ"א הארכנו. וע"ז מוציאין מיד המוחזק אפי' דמיעוט מצוי מסייעו למוחזק לא כן בחזקת איסור וחזקת כשרות דאין דבר שבערוה פחות משנים וכל דאין הדבר מבורר דומיא דעדים מבלי שאפי' מיעוט מצוי מחזקו אין מוציאין הדבר מחזקתו והרבצ"א לעמוד בשורש הדברי' הללו ולהרוות כל צמאונו ועיין בתשו' התשב"ץ ח"א מסימן ע"ד עד סימן ס"ד. ויעתיק בהם ככל הצורך ויראה איך לב של אחרון מהראשונים הלזה מבעיט בתלמוד ובסברא ישרה וירא ויבוש ויחת מגבורתו להרים ראש נגד בני ענקים שיכולים לטהר את השרץ ולא בדרך גוזמא כמו שנראה מתשובת אלו למעמיק בהם ובמ"א הארכתי כיד ה' הטובה עלי בכל פינות תשו' הללו ודברי הריב"ש החולק ובדברי האחרוני' אשר לא ראו את כל מעשה תקפו וגבורתו של התשב"ץ (עיין מוהריט"ץ סימן י"ז) והדברים ארוכים ם יכלה הזמן והמה לא יכלו ברוך שבחר בכם ובמשנתם זיע"א. העולה מכל האמור שדינו של הרמב"ם בביאור העמוק והבקי הרב מרכבת המשנה ז"ל הוא סיני בקדש דאפילו אמר וראינו שהפיל עצמו ממש. כל שעבר זמן תלינן ברוח רעה מבעתתו ואין מוציאין את האשה מחזקת א"א דידה ולא במע"ל מוציאין את האיש מחזקת כשרותו. ובהכרח כל גדולי הפו' גרירי בתר סברא זו אפי' שלא פי' דעתם ואין להסתפק בדבריה' הפך זה כי היא הלכה רווחת ואין להאריך עוד כי בלבול הענייני' שבלבל לנו הרב חתם סופר ז"ל הכריחנו לבאר ולהרחיב כ"ז בעל כרחנו ואל אלהים הוא יודע כי עשיתי כל טצדקי לקצר במקום שאמרו להאריך

וממוצא דבר אתה למד שאין מקום עוד למה שהצריך עיון ולמוד החתם סופר ז"ל במי שלא אמר לעלות אך הוכר מתוך מעשיו וכעסו וצערו וההכנות שהוא עושה כמכין עצמו למיתה ואח"ך אנו מוצאים אותו חנוק באופן שנראה שהוא עצמו עשה שזהו אומדנא דמוכח טובא טפי מגמל האוחר בין הגמלים. וכתב דהביאו לזה מ"ש הרא"ש בפ' אלו מגלחין על מעשה רבינו של גורנוס וכו' וקשה הא התם לא אמר ולא מידי ודוחק לומר דמיירי דאמר וכו' יעויין שם ולפי האמור אחרי המחי"ר כל דבריו באו שלא בהשקפה שכבר נאמר דלא אמרינן מוכיח סופו על תחילתו אלא באומר מתחילה או כתיב (או אומר לעלות) דבזה לא פליגי רבנן עליה דרשב"ג וכמ"ש הרמב"ן בפי' וכן כל גדולי הפוסקים הנז"ל והוא יסוד מוסד לדין זה וכאשר הארכנו לעיל ואפי' ראינו מפיל בק"ע וגם כמה אלפי אומדנות מוכיחות בהדיא לא מעלין ולא מורידין כ"ש כשמצאוהו חנוק דהוי הכל באומדנות בלי מעשה מבורר וכאמור ומ"ש דהני אומדנא דמוכחא טובא יותר מגמל האוחר לא ידעתי מאין הידים לומר יותר ונימא דהוי יותר ויותר מאי הא רוח והלא כבר ביררנו בירור שאין אחריו כמוהו דעם האומדנא בעינן מעשה מבורר דהיינו הודאת פיו והיא האמיר' וזה ליכא ואף זאת כבר כתבנו שהוא דוקא בדיני ממונות דמוציאין מיד המוחזק באומדנא דמוכח הבאה אחר מעשה מבורר ובחזקת איסור וכשרות אין מרעין אותן אם לא בראיה ברורה דומיא דעדים והיא האמירה והעליה מיד שכך קבלו רז"ל כולם פה אחד והוי כשאר חזקות שהחזיקו לנו חז"ל וכמ"ש לעיל וחוץ מאופן זה בין אם היתה אמירה ועבר זמן בין אם לא היתה אמירה והיו אומדנות. תלינן במיעוט מצוי דרוח רעה והדומה לה ואין מוציאין אותן מחזקתן והוא ברור כשמש ומה שהעלים עיניו החתם סופר ז"ל מכל המקצועות נשמעות רחבות הא גרמא ליה לעות לנו הדרכים. וכבר אני רואה שלמטה בסוף פיסקא זאת כתוב בין שני חצאי מרובע ועיין הר"ן בפ"ב דחולין ומ"ש הב"ש א"הע סימן קמ"א סקכ"ו ע"ב. ואין ספק אצלי שאחר זמן נגלה לו אגב ריהטיה לשון הב"ש שהוא הביא מהר"ן דחולין והוא בחדושיו בחמש שיטות הר"ן והוא כתב הר"ן סתם כאלו בפי' על רב אלפס ולא עמד בשורש הדין כראוי כי אלו היה זה היו נגלים לו תעלומות חכמה מכל האמור ולא היה מטריח עצמו ואותנו לכתוב כל מה שכתב וכל מה שאנו משגים עליו. וממילא גם מה שהכריח ממעשה דברו של גורנוס ומגירסת הרא"ש אין בה כדי שביעה כי מי יניח תורה שלימה והולך לנוד להוציא דינים בלתי מוכרחים או מנגדים אל השרשים והתורות מאיזה דקדוקים מאיזה פוסק או מפרש. ועיין תשו' חכם צבי ז"ל סימן ק"ן מה שהשרשנו והזהרנו ע"ז א"כ גם הכא אחרי דיש לנו עמוד ברזל וחומת נחושת לסמוך עליו דין זה מה לנו לשתות מי שיחור להוציא דינים מפקפוקים ודקדוקים? ונישבם כאשר יעלה המזלג ואימור חסורי מחסרא האמירה כאשר חסורי מחסרא מה שהוסיף להגיה הרא"ש ז"ל שם או אימור לעיקר הדין כמ"ש למעלה כדעת הרמב"ם דלא ס"ל הך דינא לגמרי וכמדובר ודברים אלו לא מעלין ולא מורידין להוציא דין מחודש ובפרט היכא דהדברים מרפסן איגרי מענין לענין ומשמועה לשמוע' וכאמור

ואבא היום אל הסעיף הב' שנכנס החתם סופר בענין אבילות והביא פלוגתאי דהרמב"ם והרמב"ן והטור דלהרמב"ם ופסקו הש"ע אין מתאבלין הקרובים ולהרמב"ן והטור מתאבלין ושם האריך הרבה לתת סמך לדעת הרמב"ן והטור מהך שהביא המרדכי על רגמ"ה שהתאבל על בנו המומר י"ד יום ק"ו לשכינה ע"כ והאריך בזה לדמות הענינים אלו. ומה לי להטריח קולמוסי בדבר שכבר נראה שכל משאו ומתנו הוא כענין דרשה ואגדה ממש (ועיין פסקים וכתבים