שו"ת כרך של רומי קו

וכשאני לעצמי לא אוכל שאת איך יצאו דברים זרים וכוונה מעוקשת ומשפט מעוקל מפי רב מפורסם כמוהו? ואיך פסק דין אותו עני לחובה על לא חמס בכפיו לפום דינא? דמלבד דנעלם ממנו מ"ש מוהר"י וויל ומוהר"ם מינץ ז"ל דטעם מצאוהו חנוק דלא הוי בכלל מע"ל היינו משום דתלינן ברוח רעה בעתתו ויצא מדעתו ועשה מעשים אשר לא יעשו והוא מוסכם מכל הפוסקים וכמ"ש הרב מרכבת המשנה ה"ד לעיל בר מן דין הי"ל לדקדק בגוף הבריתא כמה דקדוקים נאותים וממילא גם בלא דעת תשו' מוהר"י וויל ומוהר"ם מינץ היה יוצא דינו לאורה חדא דא"כ קשיא דיוקא אדיוקא מבלי שום ישוב מספיק בשום אופן ולא עוד אלא אם כדבריו דטעם מצאוהו חנוק דלא הוי בכלל מע"ל היינו משום דתלינן באחרים לא כן בנדון דידיה וכיוצא בו דאיכא אומדנות מוכיחו' שהוא עשה בעצמו הוי מע"ל א"כ היכי אמרו בבריתא על מצאוהו חנוק הרי זה בחזקת מאבד עצמו שלא לדעת והיכי הוי בחזקת מאבד עצמו והרי ידיו לא שפכו את הדם הזה כי פתע בלי איבה הכוהו או חנקוהו או הפילוהו או השליכוהו על סייפו ומת והכי הוה ליה למימר הרי בחזקת שלא איבד עצמו ותו לא ומאי הרי זה בחזקת מאבד עצמו ומאי שלה לדעת והם דקדוקים עצומים אשר אין להם שחר והבנה אם לא עם פי' מוהר"י וויל ומוהר"ם מינץ ז"ל וכמ"ש הרב רוח יעקב שבס' לב שמח ד"ך ע"ד סי' כ"ח משם הרב צבא ז"ל אב"ד שבלונדון הבירה ונאים הדברים למי שדקדקם שהוא דקדוק עצום ואמיתי ככל הצורך ושכל הפוסקים מקטנם ועד גדולם נקטי לשון זה בדקדוק שלא כגירסת הגאון מוהר"א מוילנא ז"ל דגריס הרי זה שלא בחזקת מאבד עצמו לדעת דמי ישמע אליו בנירסתו זאת נגד כל הראשונים הרמב"ם והסמ"ג והרא"ש והטור. ועוד דחנוק ותלוי באילן ומושלך על גבי הסיף הם מחזיקים שאיבד עצמו אבל הוא בחזקת שלא בדעת יען חזקת כשרות וחזקת אינו שיהיה אוהב ימים לראות טוב לא פקיעי מיניה אם לא בבירור גמור ואפ' ג"כ דכונת הגאון הוא הרי זה שלא בחזקת מאבד עצמו לדעת דקאי שלא בחזקת לדעת אלא שלא מדעת אבל לעולם מעשיו ואופן מיתתו מוכיחין שאיבד עצמו מוכרח דהכי פירושו ר"ל דפירוש זה מוסכם מכל הפוסקים מדחזינן שלא שינו את לשונם מלשון הברייתא. וזה מלבד שדין זה בלאו הכי מוסכם ומכוון הרבה לכמה שרשים המפוזרים בתלמודנו המוזכרים לעיל בדברינו וגדול שבכולם ההיא דגמל האוחר בין הגמלים אע"ג דהוי אומדנא דמוכחא טובא. אשר אין אחריה אומדנא כמוה עכ"ז כיון שאין המעשה מבורר לפנינו שתחול עליו האומדנ' לא מהניא ולא כלו' כאשר הארכתי קצת לעיל ובמקומות אחרים בררנו דין זה יפה יפה עד שלא נשאר עליו שום מבוכה והכא המעשה המבורר היא האמירה. ואח"כ האומדנא דמוכח שנדון אחר האמירה היה העליה דרך כעס או מצר וראייתנו שנפל שבודאי שאחרי שנתברר לפנינו שאמר לעלות האומדנא גומרת שה שהיא לדעת ר"ל שלא היה בו רוח רעה מפני שעלה תכף דרך כעס וכו'. אע"פי שלא ראינו שמפיל עצמו בק"ע אבל כל שלא היה המעשה מבורר לפנינו והוא האמירה קודם מעשה. אפי' אלף אומדנות מוכיחות שהוא פגע בנפשו כגון במקום דלא שכיחי לסטים ומושלך על סייפו וכאלה רבות אלף אלפי אומדנות מוכיחות לא מצלחו לכרכושי בקי ולא יהיה אומדנות אלו גדולות מגמל האוחר בין הגמלים עכ"ז לא אזלינן בתרייהו כיון שלא היה מעשה מבורר וזה אפי' בממון הקל. כ"ש בענין בזיון המת וכל משפחתו ובין אביו ואחוזת מרעיו הם כי לא להזכיר! אפילו לעלותו במחשבה ולא כמ"ש הרב הז"ל דהכל תלוי באומדנא דמוכחא טובא ואינו כן באמת דמי ישמע אליו לדבר כזה ל ואנן מתניתא ידעינן באומדנא דמוכיח בלי מעשה מבורר מגן שויא ול"מ כלל וכאמור. וכ"ש כי אומדנותיו אין מוכיחות ומה לי להאריך בהם כי בלאו הכי אחרי המחי"ר ויקירא כל דבריו בתשוב' זאת מראשה לסופה באו שלא בהשקפה כלל ועל רגל אחד שנה רבי יהודה ז"ל פ' זה ובאלף גלגול מחילות אין לסמוך על תשובה זאת כל עיקר ומה מאד יגדל התימה! על גדול הדור האחרון הוא מוהרי"א ז"ל בספר חיים שאל ח"ב סי' מ"ו אשר עיניו פקוחות באר"ש נכוחות ואין כל דבר נעלם ממני איך סמך ב' ידיו על תשובת שבט יהודה הלזו בספר חיים שאל הנז' גם בשיורי ברכה סימן שמ"ה שהחליט שפי' מצאוהו חנוק דלא הוי בכלל מע"ל היינו משום דיש לתלות באחרים ולא נתעורר לא מפירוש מעוות כזה אשר הין לו שחר באמת מכל צד ופנה ולא ממ"ש מוהר"י וויל והיא תשו' ידועה פסקה מור"ם בסי' שמ"ה וה"ב ש"ך הרחיבה יותר והיא היא תשובת מוהר"ם מינץ הובאה בשיירי כנ"הג שם. ואלו ראה כל הדברים בשרשם לא היה סומך עצמו על תשו בת שבט יהודה הלזו וחזרה ונשנית בערבות בשיורי ברכה להלכה פסוקה ודי בזה. כי האריכות עוד בזה מביא לידי כאב לב ולא בדרך גוזמא ובזאת יש לתמוה על הרב שבות יעקב ח"ב סי' קי"ו דאחר שהוכיח דיכול להמית עצמו משום תשובה נתקשה דא"כ למה אמרו המע"ל אין מתעסקין עמו לכל דבר דילמא עבד משום תשובה. יעו"ש שתי' ב' תירוצים והוא פלא באמת מה חשב שהוא מע"ל? אם לא מה שמבורר בא"ר ובגדולי הפוסקים אשר בית ישראל נכון עליהם והוא אומר לעלות לגג וכיוצא ועולה דרך כעס וכו' ונופל ומת א"כ תו מה מקום לומר משום תשובה? ואם מן הסתם ר"ל בלי אמירה כבר תלינן גם ברוח רעה היותר רחוק ומעולם לא דיינינן ליה כמע"ל וממילא אזלא ליה גם תי' הא' באומרו דמן הסתם לא תלינן בתשובה ואיך פה קדוש יאמר דמן הסתם אית דינא דמע"ל? ואי לא תלינן בתשובה תלינן ברוח רעה וכיון שהגענו לתלות ברוח רעה תלינן גם בתשובה אי שייך למתלי כללו של דבר דמן הסתם לית דינא דמע"ל ומאד עגמה נפשי בלמדי התי' הב' שכתב דגם העושה משום תשובה. מ"מ דינו כהרוגי ב"ד דאין מתאבלין עליו ואין מתעסקין עמו לכל דבר א"ר ז"ל ואני אומר כמה לא חלי ולא מרגיש האי גברא רבא לברות לנו דינים משקול דעתו ולא שת לבו דמלבד דדבריו הם בלי משען ומשענה. עוד בה דאין הסברא הישרה מקבלת דברים הללו כי אם בפנים של זעם. שהרי מה שכתב לדמותו להרוגי ב"ד לא שמה מתיא כל עיקר חדא דאי מע"ל פשטי דינו כהרוגי ב"ד לא היה לו לתנא דא"ר לחלקם לב' בבות וכאשר הארכנו לעיל בדקדוקים עצומים ונאותים וזאת שנית שבהרוגי ב"ד כבר כוזב מוהר"ם ה"ד הרא"ש פ' א"מ ה"ד לעיל דבהרוגי ב"ד שאני דהתרו בו והוי כלהכעיס וא"כ תו היכי דמינן מע"ל אפי' מפני איזה צרה גדולה