שו"ת כרך של רומי קה

לא נתברר בדברי שאר הפוסקים אם באנופים גדולים כמו יראת המרה והדומה לה אי ס"ל דהאיבוד אסור כסברת הרמב"ם דלא שנא ליה. או' אפשר ס"ל דהאיבוד מותר לו והצד האחרון נראה יותר מדפסקו אנוס כשאול ונדון שאול אינו בנמצא והדבר אצלי בספק יען הרב יפ"ת והרב זרע אמת החליטו לאסור בכל האופנים ודי בזה

ומעתה האספו והגידה לכם את אשר ישנו פה עמנו לתמוה על הרב המפורסם מוהר"י עיאש ז"ל בס' שבט יהודה יו"ד סי' שמ"ה שנשאל באיש יהודי שנכנס לביתו בלילה לבדו לישן ובבקר באו השכנים לדפוק על פתח הבית אחר ב' שעות מהיום גדול ואין קול ואין עינה ושברו הפתח ומצאוהו חנוק ותלוי בקורה בחבל כרוך על צוארו ובאו לשאול להרב ז"ל אם ינהגו בו דין מע"ל והרב השיב דאין מתעסקין עמו לכל דבר ומתחילה הביאו לשון הרמב"ן שכתב אע"פי שלא ראוהו מפיל חזקה עשה לדעת. וכתב דכוונתו הוא דכיון דאמר לעלות וליפול ולמות אע"פי שלא ראו הנפילה בעינם אם הפיל עצמו אם אחרים דחפוהו וכו' עכ"ז כיון שאמר והתיר עצמו למיתה חזקה עשה לדעת וכתב דיצא להרמב"ן ממ"ש בבריתא לשין הרי זה בחוקת מע"ל ולא אמרו הרי זה מע"ל ועל זה כדי שתהיה בחזקה זו צריך תרתי האמירה בנוסח המוזכר והיינו הרי הוא עולה לגג ויפיל עצמו וימות וגם העליה קרובה לזמן האמירה דאם היתה מופלגת אין לסמוך על החזקה דלא שלל הרמב"ן ז"ל אלא דלא בעינן שיראו ממש גוף הנפילה וע"פי מנוח זה הוליד מחלוקת חדש בין הרמב"ם והרמב"ן שהרמב"ם לא הזכיר נוסח זה ותמה על הרמב"ם מנליה זה שהשמיט נוסח הבריתא ומה שהוסיף דרך כעס או מצר ומהבריתא לא משמע הכי ונדחק לישב דברי הרמב"ם בדברים זרים מחילה מכבודו וסוף דבר העלה הוא מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן ותמה על הב"ח והש"ך שלא הרגישו במחלוקת זה יעו"ש בדבריו באורך ואני אומר דמ"ש מתחילה דבעינן תרתי האמירה והעליה תכף ולא מופלגת בזה עם נביאים ניבא וזהו האמת בדעת הרמב"ן ג"כ בלי ס' דבעינן מיד ודין זה אינו יוצא מברייתא זאת כלל כי אינו מבורר כדי כל עיקר אבל יוצא מאותה דבריא שאמר כתבו וכמ"ש בירוש' אם על אחר נפלו וכו' ודא ודא חדא היא והיא ברור וכאן היה לו לדקדק על הרמב"ם מנין לי וגם על הרמב"ן אם צריך מיד לפי דבריו היה לו להקשות למה השמיטו ומהיכן החליט זה בדעת הרמב"ן כל שלא כתבו להדיא בתורת האדם דם ונניח זה ונעמוד במה שחלק עלינו את השוין והוליד לנו מחלוקת חדש דלהרמב"ן בעינן הנוסח הנזכר ולהרמב"ם לא. וטוב אח"ז ראה ראיתי להרב מוהר"י נאג'אר ז"ל בס' שמחת יהודה פ"ב דשמחות משנה ב' וכו' שבמשנה ב' כתב וז"ל ודלא כהרב שבט יהודה שחלק עלינו את השוין לפי שהבין דברי הרמב"ן לענין אחר ובמשנה ג' כתב ודלא כהרב שבט יהודה שאין דבריו נראין כלל א"ד ז"ל והנאני הרבה אלא שגם הרב שמחת יהודה עצמו לא נזכר מאותה דבריא שאמר כתבו ואלו היה נזכר לא היה כותב מה שכתב ודוק היטב. בזה אחרי המחי"ר שגגה גדולה היא חדא שהרמב"ן בס' תורת האדם לא העמיק הנוסח הזה כלל אלא כתב אמר ראו שאני עולה לגג ונופל ומת ולא סיים ראו שעלה ונפל ומת כמו שסיימו בבריתא ובעל הלכות גדולות ואף אם יאמר שאדרבא זהו ראיה לדבריו דלא בעינן ראיה לא נפל ולא מפיל תקשי ליה ההיא דבריא שאמר כתבו שהוא דין אחד ממש וכנז"ל שאינו אלא הערא בעלמא למעשה הבא אחריו וכאמור לעיל ועכ"ז הוי גט כ"ש במע"ל כי איך אפשר דס"ל להרמב"ן דדיני אבילות ועסק הרבים חמירי מדיני עריות וכאמור לעיל וכמו שהסכים הלבוש דטרף דברי הרמב"ם עם דברי הרמב"ן והוציא דין שלם וכאשר הארכנו וכל זה איננו שוה לי (דאפשר יאמר האומר מה שירצה להבין כוונת אחרת בדעת הרמב"ן ושאין דינו חצוב מאותו מקור דבריא שאמר כתובו אלא דין באנפי נפשיה וצריך שיאמר הנוסח כולו וכיוצא מאלה הדוחקים וישובים ולא חייש להוליד דין חדש ומחלוקת חדש שלא נתעורר שום אחד מהאחרונים) את אשר אני רואה שאחר שכתב עוד שם דיוקים ודוחקים וישובים שאינם לפי כבודו (וגדול שבכול' הוא מה שרצה לחלק בין חניקה לנפילה שהחניקה קשה יותר כאלו חונק עצמו ומושך החבל בידיו הס כי להזכיר! וענין החניקה הוא קל מאד שעושה עניבה קלה על צוארו בר מינן והיינו בזה האופן שכופל החבל על שנים ומכניס ב' ראשי החבל בעניבה וצוארו בתוך ובכל מעשה זה אינו סובל צער גופני כלל כי הוא רפוי מאד. ואח"ך קושר שני ראשי החבל באילן או בקורה הדק הטיב ואח"ך משליך עצמו מן האילן או מן אותו מקום גבוה שעלה כדי לקשור החבל וכובדו של גוף התלוי באויר מהדק העניבה על גרונו הדק הטיב וחונקו בהרף עין בר מינן ואין לך מיתה קלה כמוה אלף אלפי ידות מהנפילה שעכ"פ בנפילה מראות העמק הגדול קודם שיפול מצטער הרבה והטבע אינו מסייעי לקפוץ כלל לא כן בחניקה על אופן הנז' והחוש יעיד על זה ולמה לא פקח עיניו בחניקת אותו האיש שבנדונו דמצאוהו תלוי בקורה והחבל כרוך על צוארו דזהו הוראה גמורה והוא לא משך החבלים בכחו כדי למות כדי שנאמר כמ"ש הוא ז"ל דבמשוך החבל לב' צדדין ירגיש בחבלי הצער ומתעכב בעסק החניקה כאשר האריך דאלו היה זה היו מוצאים אותו מושלך ארצה חנוק ולא תלוי בקורה ובזה אחר הס"ר פרחו באויר כל דקדוקיו ופקפוקיו כאשר יראה הרואה שם כדבריו די"ט בסוף ע"ג ואיני יכול להאריך) סיים וכתב וז"ל ונראה ברור דלא מיירו הבריתא ורבינו אלא באילן שהיה בשדה וכן במושלך על סייפו מיירי במקום חרב ושמם דאתרא דשכיחי לסטים ושודדי לילה אבל באילן הנטנע בבית ובחצר שהוא מקום ישוב ומסתמא לא שכיחי רוצחים אפילו לא אמר כלום מסתברא דהוי בחזקת מע"ל ולא בעינן אמירה אלא כנפילה מן הגג משום דאיכא ספקי טובה או דחיפת אדם או דחיפת רוח או דנתקל וננצל ורבי' דיבר בסתם אילן דהוא בשדה ומושלך על גבי סייפו נמי דכוותא דאילן הנטוע בחצר לא שכיח כ"כ כדי שיהא נתלה ולא יראוהו השכנים ומעתה העולה בידינו מכל הנז"ל דכולה מילתא תליא באומדנא ותהיה אומדנא דמוכחא טובא דישן בבית יחידי וגם נמצא הפתח נעול ובידוע שאין שם אדם והוא הוא שפגע בנפשו דמאיזה מקום ירוהו ולא ירגישו השכנים ועוד דרוצחים דאתו מעלמ' ידקרוהו בחרבו' וברמחי' בקלות ולא יעשו דבר שמתעכבין בו לקשור ולתלות דודאי יחושו לזעקתו והיה כי יצעק ועלו מושיעים ורוק עכ"ד אות באות: