שו"ת כרך של רומי קא

ונפל מיד אפי' שהוא ספק דחפתו הרוח אמרינן חזקה עשה לדעת והוא ממש מה שכתב הרמב"ן גופיה בענין מעל בספר תורת האד' הוב"ד בב"ח ה"ש ובפי"ד ז"ל ונופל ומת הרי זה בחזקת מאע"ל פי' אעפ"י שלא ראינוהו מפיל עצמו כיון שאמר חזקה עשה לדעת וכל המע"ל וכו' עכ"ד והוא ממש דומה לענין גט. ובהכרח צריך שתפרש דנפל מיד הא לאו הכי הוא ה פך הברייתא הנז"ל ס' מעצמו נפל ס' הרוח דחפתו אם לאלתר הוי גט ואם לאח"ז אינו גט. אלא ודאי מיירי מיד בהכרח ובדרך כל הני רבותא הנז"ל צריך שתפרש דעת הטור ז"ל שהרי פסק בא"הע סי' קמ"א בריא שאמר כתבו וכתבו ונתנו לה. ואח"כ המית עצמו כגון שעלה לראש הגג ונפל ומת ה"ז גט שדעתו לומר תנו אלא שהיה בהול. אבל אם עלה ודחפו הרוח ונפל ומת אינו גט ספק אם הרוח דחפו ס' מעצמו נפל כתב הרמב"ם שהוא ספק גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפו והראב"ד השיג עליו וכתב שהוא ודאי גט. והכי איתא בירושלמי וכך היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ע"כ ועיין בכ"י שכך היתה הגירסא להטור בהרמב"ם ועיין באחרונים ואכמ"ל הא ראית שדעת הטור והראב"ד והרא"ש הוא ג"כ שאם אמר כתבו ועלה מיד ונפל אפי' ס' הרוח דחפו הוי גט ודאי כדעת הירושלמי אם על אחר נפל הרי זה גט. וכמו שהוא גרסתנו בהרמב"ם שלפנינו וכמ"ש מב"י ז"ל ולדעת כולם הרי התם לא אמר כי אם כתובו ולא ידעינן אם כמצחק אמרה ועכ"ז כיון שראינו שנפל תכף אפי' שהוא ס' אם הרוח דחפו עכ"ז התברר לנו דהאי כתובו אדעת' דהכי אמרו וחזקה שלא נפל אלא הפיל עצמו דכוותא הכא נמי בענין מע"ל וכאמור לא נופל דבר. נמצא אתה למד שענין מה שהשמיט הרמב"ם לעלות וליפול ולמות ומה שהוסיף ועלה מיד אפי' ס' אם הרוח דחפתו חזקה שאיבד עצמו הוא דין מוסכם מכל הפוסקים בענין גט וכ"ש בדין מע"ל דקיל טובא מדיני עריות דודאי דינא הכי ובהכרח הכי ס"ל לכל הפוסקים אפי' אותם דלא פסקו אותו בפירוש ר"ל ענין מיד וכן הפוסקי' כבעל ה"ג ואהערה שכתבו באמירתו לעלות לגג וליפול ולמות צריך שתאמר בהכרח אשגרת לישן הברייתא. ולענין דינא אינו צריך שיאמר בפי' כל זה אבל צריך שתהיה העליה מיד והרא"ש ז"ל השמיטו ונקט ל' הרמב"ן ממש וכן בנו הטור וכנז"ל וכן כולם הולכים כדרך שביארנו אדוננו הרמב"ם בלי ספק הא לאו הכי לא נמצא ידינו ורגלינו בבית המדרש כי לפי כל האמור ומדובר א"א כשום אופן שבעולם שיהיה שום פוסק מנגד לזה מאחר דהלכה רוחת היא ומן הראוי שאפי' יהיו איזה דברים במע"ל מנגדים לדין הנז"ל צריך המעיין לישר כל מעגל ולתקן הדברים ולתרצם כדי שלא יהיו שמועות סותרות ופסקי המורים מתנגדים וזהו דרך כל מבקש ה' ובפרט לדורך על במותי התלמוד וההוראה

באנו לשינוי הד' הנמצא בהרמב"ם ז"ל אומרו שעלה דרך כעס או שהיה מצר ע"ז אינו צריך אריכות שכבר מובלע בנעימה ונלמד מדברינו לעיל שבלאו הכי איך אנו יודעים שלא נכנס בו רוח רעה והרוח רעה עצמה אילצתו לעשות המאורע הרע הזה והמר הוא עצמו אילצתו לאומרו ולעשותו מיד ומכאן מוכח אם לא ע"י ידים מוכיחות שהיה דרך כעס או מצר שזה סימן מובהק שהוא בכל דעתו וכאשר הארכנו לעיל ובזה סליקו דברי הרמב"ם על מתכונתם אין בהם נפתל ועקש. גם ענין אין מתאבלין שכתב נוכל לפרשו בשופי על הרבים ולא על הקרובים וכאשר הארכנו כל זה לעיל לארכה ולרחבה ואל תשיבני הלא אתה הראת לדעת שהרמב"ם אינו פוסק כי אם הדינים כאשר הם בתלמיד אמנם הדינים הנלמדים מדיוק מניחם ועל המעיין ללומדם. הלא כמה דינים שהוסיף משה מדעתו מדיוק ההלכה והיינו מיד גם העלייה. דרך כעס או מצר שאלו הם דינים מחודשים או מלומדים מביאור ההלכה וזה שלא כדרכו דרך הקדש הא ודאי בורכא היא דלא נאמר כלל זה כי אם בביאור ההלכה ממש או במה שיש לטעות בהשקפה ראשונה כגון ההיא שכתב מוהרלנ"ח הנ"ל שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת שאין האשה מעיזה פניה בדבר שהבעל יודע שאינו אמת ומינה האמינוה הפוסקים גם בטוענת אין לו גבורת אנשים דודאי אינה מעיזה ולא דמי לטעות אינה יורה בחץ שהוא דבר שאין הבעל יודעו. ולזה כתב מוהרלנ"ח דכיון שהרמב"ם פסק הדין כאשר הוא בתלמוד דאין האשה מעיזה וה"ה לזה ומה שתפרש התלמיד מפרש בדבריו וז"ל מרן הקרוש בתשו' לא"הע דקכ"ה ע"ב הרמב"ם כך מנהגו לכתוב דברי הגמרא סתם ומה שאנו מפרשים בגמרא נפרש בו. ומה שאנו אומרים בשם תשו' הרא"ש שאם עבר על ההתראה יוציא כן משמע מפירש"י וכן כתב הריב"ש בשם הירושלמי שהביא הרשב"א הכי כל הני רבוותא מפרשים כן דברי הגמ' אין חולק עליהם א"כ גם הרמב"ם סתמו כפירושו עכ"ד ז"ל וכן ההיא דפרשנו לעיל דאין מתאבלין קאי על הרחוקים הוא ג"כ ע"ז האופן פסק לשון הברייתא כדמותה (ר"ל במונח שהיתה לו הגירסא אין מתאבלין) ומה שבהכרח צריך שתפרש לשון הברייתא פרשהו בדבריו ואדרבא הוא ז"ל סידר לשונו לשון הזהב דהבקי בלשון יורה יורה ודין דמיירי כולה ברחוקים וכאשר הארכתי לעיל אבל אם כשיפסוק הדין כאשר הוא בתלמוד בלי אותה הרחב' או אותה הוספה או אותה השמטה משתני הדין. הא ודאי מגלה לן דעתו הרב ומוסיף וגורע. כי הכא דאי הוה שביק לעלות וליפול ובלא מיד לא מצאנו ידינו ורגלינו בבי"המד הוו והלכות מתנגדות. ואם לא יבאר דרך כעס וכו' אין הבנה לענין כלל על דא ודאי מרחיב ומבאר ובלאו הכי זהו מלאכתו מלאכת השם לחבר אל האהל הדינים העצומים המפוזרים בתלמוד לאלפי רבבה והיו לאחדים בידו בלשון צח ופשוט זיע"א. ומצאת אילן גדול לסמוך כלל המחודש הלזה אשר אני מחדש אגב לימודי הוא האדון הרשב"ש ז"ל סי' רס"ו דמ"ש סע"ג שכתב וז"ל וזה כמנהג רבינו ז"ל הטור להוציא דבר מתוך דבר וסברה וכוונה עכ"ד והוא קרוב לכללנו ואין מנגד לכלל מוהרלנ"ח הנז"ל וגם למ"ש הרמב"ם עצמו באגרותיו וגם למ"ש מרן בתשו' הנז"ל ודוק היטב בענין הרשב"ש ותישרהו על מסלול זה ודי בזה

ונחזור אל הראשונו' ונאמר כי אחרי שיצאנו מידי ל' הרמב"ם זה ושאחריו נגרר מרן הקדוש ז"ל בס' הקצר כדרכו לפסוק ככתבו וכלשונו א"כ מה שתפרש בלשון הרמב"ם הפרש בדברי מרן ז"ל (ידעתי שמב"י ז"ל הביא דברי הרמב"ן בזה שהבין בעד הרמב"ן שאין מתאבלין כלל. אין לנו עסק בזה כי שם לא גילה דעתו מרן ז"ל כי אם שהביא דבריו ותו לא.) ותו מאין הידים לחייב לאבלים שלא להתאבל ולגרום בזיון משפחה גדול ועצום ואי ר"ע חשש שלא לומר עליו הוי נטלה כ"ש שיחוש הרבה אם