כלי חמדה ויקרא צט

ל"ת ועשה אמנם בכ"ז לעיקרא דמילתא נראה כמו"ש דאפי' לר"י כשמסלקינן אותו מדין כה"ג אסור באלמנה וכל איסורי כה"ג עליו וכל פלוגתת ר"מ ור"י לענין סילק היינו לענין עבודה ויש עוד להאריך בזה ואכ"מ: פרשת מצורע

א) במדרש רבה מעשה ברוכל אחד שהי' מחזר בעיירות וכו' והי' מכריז ואומר מאן בעי למיזבן סם חיים וכו' ר' ינאי הוה יתיב ופשיט בטורקלני' שמעי' דמכריז מאן בעי סם חיים א"ל תא סק להכא זבנן לי וכו' סליק לגבי' הוציא ספר תהלים הראה לו פסוק מי האיש החפץ חיים מה כתיב בתרי' נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב אמר ר' ינאי אף שלמה מכריז ואומר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו ואמר ר' ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל הזה והודיע מן האיש החפץ חיים לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם זאת תהי' תורת המצורע תורת המוציא שם רע עכ"ל המדרש. והנה דברי המדרש אומר דרשוני וכבר נתקשו כולם דמה חידש הרוכל בזה שנתפעל כ"כ ר' ינאי שנתברר לו עתה פירוש הקרא והנה בפשיטות נראה דלר' ינאי נתקשה תמיד הלשון בקרא דמתחיל מי האיש החפץ חיים בלשון נסתר ומסיים בלשון נוכח נצור לשונך מרע אמנם הרוכל ביאר לו זאת שהכונה על הכרזה וכן עשה דוד המלך כמו שעשה הוא שהכריז מי האיש החפץ חיים ואח"כ כשנתקבצו סביבותיו אמר להם נצור לשונך מרע ועי' בפירוש מהרז"ו שנדמ"ח במד"ר ד' ווילנא שנראה שזה כוונתו אך עיקר הדבר צ"ע מה הענין בזה ועי' בחי' הרד"ל שכ' שהרוכל בירר לו שלא נימא דגם קרא דלהלן סור מרע ועשה טוב נמשך למי האיש החפץ חיים וא"כ קאי על כל התורה ובא הרוכל והודיע שהעיקר דמי האיש נמשך רק לנצור לשונו וגם זה צ"ע שאטו באמת די שמירת פיו ולשונו מלשון הרע ושוב אינו נצרך להיות סור מרע ועשה טוב ועוד צ"ע מה זה הענין סם חיים וגם סוף ד' ר' ינאי מה שסיים לפיכך משה מזהיר את ישראל וכו' זאת תהי' תורת המוציא שם רע צ"ע מאוד מה ענין מוציא שם רע ללשה"ר

והנלע"ד ביאור הענין דהנה ידוע עד כמה הפליגו חז"ל בחומר החטא של לשה"ר עד שאמרו בתוספתא פ"א דפאה ששקול נגד ג' עבירות החמורות עכו"ם וג"ע ושפיכות דם וצ"ב מאי החומר הגדול שיש בזה יותר מעכו"ם אמנם הענין נראה דהנה סוגי חטאים יש בשני אופנים. א' בכח החומר שהוא נוצר מאדמה. ב' בכח הנפש. והנה חטאים של גילוי עריות ושפכ"ד הם מכח הגוף אמנם עכו"ם הוא פוגם בדעת האדם וזה הוא בכח הנפש וכן לשה"ר שהוא חטא בדיבור הוא חוטא בכח הנפש כמו שתרגם אונקלס על הקרא ויהי האדם לנפש חי' לרוח ממללא כי הדיבור הוא הנפש שנפח הקב"ה באדם וידועין ד' הזוה"ק מאן דנפח מדילי' נפח לכן הדיבור באדם הוא כח הנשמה שבאדם ובזה נבדל האדם מכל הבע"ח שיש בהם נפש החיוני אמנם אדם ניתן בו נפש המשכלת וזה בחינת הדעת והדיבור וכ"כ המר"ל מפראג ז"ל בס' נתיבות עולם שזה ענין תפילה בדיבור להודות ולהלל להשי"ת על שהבדיל אותנו בזה יותר מכל הבע"ח ובמאמר השכל להראב"ן ז"ל הובא בשם רס"ג ז"ל לפרש מה שיסד הפייטן הדעה והדיבור לחי עולמים כי אע"פ שנביא