כלי חמדה ויקרא ט

מפאת דהם של גבוה ולכן הי' יכול להעמידם לגמרי בחזרה ברשות גבוה משא"כ מה שאינו שלו מפאת שאסור בהנאה שפיר י"ל דאע"ג דאין רשות אחר מעכב עליו מ"מ לא יכול להקדישו דאין זה בגדר קרבנו. אמנם כן בעיקר הדבר שכתב החת"ס דקרבנו אינו בגדר לכם יש להביא ראי' נכונה לדבריו מדצריך קרא למעט טריפה דפסול לגבוה מקרא דמן הבקר להוציא את הטריפה וקשה ת"ל כיון דבעינן שיהי' שלו וא"כ כמו דאמרינן באתרוג דאם אין בו היתר אכילה לא חשיב שלו כיון דכתיב לכם היינו שיהי' שלו לכל הנאות ה"ה בקרבן דכתיב קרבנו וצריך שיהי' שלו ממש ממילא אם אסור באכילה אינו בגדר שלו ואינו בכלל קרבנו. ואין לומר דלענין היתר אכילה ל"ש למידרש מקרבנו כיון דעיקר הקרבן הוא החלב ודם וחלב ודם ה"ה אסור באכילה לישראל וא"כ ע"כ דקרבן ל"ב שיהי' בו היתר אכילה. ז"א דהרי חלב ודם שאסור באכילה הוא מפאת שעיקרו לגבוה ולכן אסרתה התורה באכילה להדיוט דהוא שייך לגבוה ולכן ל"ש בזה לומר דלא יהי' יכול להקדישו מפאת שאין לו בו היתר אכילה כיון דאדרבה זה שאסור באכילה הוא מכח דשייך לגבוה. וזה כוונת הגמ' במה שאמרו על חלב ודם דל"ש בו איסור דממשקה ישראל משום דמצוותו בכך דהכוונה כנ"ל דהמצוה אוסרתו באכילת הדיוט וה"ה לענין לכם ל"ש זה כנ"ל לענין הקרבת אדה"ר מבע"ח משא"כ טריפה דהוא איסור תורה בעצמות הדבר א"כ אמאי יהי' כשר להקרבה והא אינו בכלל כם

ובאמת י"ל יותר להסביר החילוק בין חלב ודם לטריפה עפי"מ דמבואר בתו"כ שמיני ג' פ"ב ס' ג' ד' בזה"ל זאת החי' אשר תאכלו מכל הבהמה. משמע מוציא מיד משמע מכלל שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל יכול הכל הי' בכלל היתר ת"ל זאת הבהמה אשר תאכלו וכו' יכול תהי' כל הבהמה מותרת ת"ל אך בשר בנפשו דמו ל"ת אסר אבמה"ח. ע"כ לא יאכלו בנ"י את גיד הנשה אסר גה"נ. כל חלב שור וכבש ועז ל"ת אסר את החלב. כל דם ל"ת אסר את הדם עכ"ל התו"כ. מבואר מדברי התו"כ דכל איסורים אלו אבמה"ח וחלב ודם וגה"נ הדרי לאיסורא קמא שלא הותרו לאדם אלא ירק ואע"ג דלב"נ הותר בשר מ"מ אחר מתן תורה כשנאסר חלב ודם וגה"נ לישראל אמרי' הדרא לאיסורא קמא ויש עליהם איסור שבתחלת הבריאה כמו שהי' לאדם דהיינו שלא ניתן זכות האכילה בכל הנ"ל. והרי הוא של גבוה כמו שהי' באדה"ר ולכן אין זה מגרע כח ההקדש שלא יהי' יכול להקדישו אע"ג דאין לו בהם היתר אכילה. אמנם זה רק איסורים אלו אבל איסור טריפה נראה מתו"כ דאינו בגדר זה כיון דהוא רק איסור שנתהוה במקרה ל"ש לומר דמין זה לא התירה התוה"ק ולכן בטריפה באמת הוא של הדיוט רק דאסור לו באכילה אבל אין זה מכח דאכתי הוא של גבוה וא"כ בטריפה צריך להיות פסול מצד דאינו בגדר לכם אלא ודאי דקרבנו א"ד ללכם וא"צ בקרבן שיהי' שלו לגמרי ואם אין לו רשות אחר עליו שוב הוא בגדר קרבנו. אמנם כן עיקר דברי תו"כ צ"ע כיון דלעכו"ם הותרו ונשאר הבשר מותר להם איך שייך לומר דבישראל נשאר עליהם איסור הראשון שלא הותר להם בשר אמה"ח בכלל הבשר אטו ב"נ עדיפי מישראל שלהם יהיו מותר מה שלישראל עדיין הוא של גבוה ועיי"ש בתו"כ בסוף דה"ק שכתב בזה"ל יכול יהיו מותרים בזביחה ושלא בזביחה ת"ל וזבחת ואכלת וא"כ מבואר מדברי התו"כ דגם נבילה דהוי אינו זבוח אסור באיסור הראשון לישראל והרי בזה אמרה התורה מפורש לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לעכו"ם ואין יתכן דלישראל עצמם לא הותר זה בכלל הבשר

ובאמת י"ל עוד א"נ כן דחלב ודם ואמה"ח וגה"נ לא הותרו