כלי חמדה ויקרא י

לישראל ונשארו באיסור הראשון ממילא צריך שיהי' אסור בהם ח"ש מה"ת כיון דאמרינן דלא היו בכלל היתר לישראל ונשארו באיסור הבשר שנאסר לאדם וודאי גם ח"ש אסור דדוקא איסור חדש שאסרתה תורה שפיר י"ל כיון דכתיב בלשון אכילה ח"ש מותר מה"ת משא"כ איסור בשר לאדה"ר כיון דלא הותר לו בשר לאכילה בודאי דלא הותר לו כלל וא"כ כיון דאמרינן אהדרא לאיסורא קמא איך שייך בזה להתיר ח"ש ואיך יליף ריו"ח מכל חלב לשאר איסורין לאסור בהם ח"ש הא י"ל חלב שאני כיון דנאסר הרי הדרא לאיסורא קמא וממילא ח"ש אסור בו [ועיי' בחלק א' בפ' בראשית שכתבנו לתמוה ע"ד התוס' דס"ל דהא דלא הותר בשר לאדם הראשון היינו רק להמית ברי' אבל אכילת בשר עצמו לא הי' אסור לו ואיך יפרנסו דברי התו"כ הנ"ל אמנם לפימ"ש כאן נראה דבש"ס דילן פליגי על התו"כ ודו"ק היטב] ויש להעיר עוד מהא דאיתא במסכת ע"ז (דף ל"ט ע"א) אמר ר"א שפר נונא שרי קודש נונא אסור וסימנך קודש לד' ועיי"ש בתוס' בשם הר"ח ז"ל הגירסא להיפך. ובאמת לכאורה גירסא שלפנינו צ"ע דאיך שייך באיסור דגוף טמאים שאיסורן משום קדושה. אמנם א"נ כדעת התו"כ דאהדרא לאיסורא קמא מה שנאסר לאדה"ר והיינו דנשאר בהם כח של גבוה ולא נתנו לאדם שפיר יתכן בהם קודש לד' והבן. ויש להאריך הרבה בזה בבירור דברי התו"כ ואכ"מ. עכ"פ הראי' מזה דצריך קרא לפסול טריפה לגבוה ואינו פסול מצד שאין בו היתר אכילה ולא הוי בגדר קרבנו נראה ראי' נכונה לדברי החת"ס ז"ל דקרבנו אינו דומה ללכם

איברא דיש לדחות עפי"מ דמבואר בתמורה (דף כ"ט ע"א) דמקשינן בגמרא דלמה לי קרא דמן הבקר לאסור טריפה לגבוה ת"ל מצד ממשקה ישראל דצריך להיות מן המותר לישראל, ותרצינן סד"א ה"מ היכא דנטרפה ואח"כ נתקדשה אבל נתקדשה ואח"כ נטרפה אימא תשתרי לגבוה כיון דבשעה שהקדישה הי' מותר לישראל ומעתה כיון דכל הקרא צריך רק בהקדישה ואח"כ נטרפה א"כ שפיר צריך קרא דמן הבקר דל"ש למעט מקרבנו כיון דבעת שהקדישו הי' בו היתר אכילה הוי בכלל לכם ומה דנטרף אח"כ לית לן בה כיון דבלא"ה לאחר ההקדש הוי אינו שלו ועיקר הקפידא דיהי' שלו הוא על שעת ההקדש וכיון שכן שפיר צריך קרא דקרבנו. (ולולא דמסתפינא הייתי אומר דמוכח מסוגית הש"ס דס"ל דהא דדרשינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל והיכא דאסור באכילה להדיוט אסור לגבוה הוא מה"ט כיון דא"ב היתר אכילה ל"ה בכלל שלו ולא מצי מקדיש לי' לגבוה ולכן אמרי' דמפאת ממשקה ישראל אינו אסור כשהקדישה ואח"כ נטרפה דא"נ דהוא עצם פסול דמה שאסור לישראל אסור לגבוה א"כ מהכ"ת לחלק בין הקדישה ואח"כ נטרפה כיון דסוף כל סוף עתה ה"ה אסור לגבוה. ואין להקשות א"כ גם בהקדש בדק הבית דכתיב בי' ביתו וצריך שיהי' שלו לגמרי א"כ איך יכול להקדיש טריפה לבדק הבית הא אינו שלו ואינו דומה לביתו. ז"א כיון דהקדש בדק הבית מביתו יליף ובית הרי אינו עומד לאכילה אלא להנאה לכן אף בדברים שעומדים לאכילה יכול להקדישן אף אם אסורין באכילה ואינו דומה ללולב ואתרוג דהתם לכם אכולהו קאי ואמרי' דכל חד וחד כדינו משא"כ הכא. ועוד דבהקדש בדה"ב אין סברא שלא יוכל להקדיש טריפה אפי' א"נ דביתו היינו שלו ממש דמי גרע הקדש ממכירה ומה לי מכרו להדיוט מ"ל מכרו לשמים וכיון דיכול למוכרו ה"ה דיכול להקדישו משא"כ בקרבן שפיר י"ל דאינו יכול להקדישו בקדושת הגוף לשם גבוה אם אינו שלו ממש ויש לדחות כ"ז וכתבתי להערה בעלמא לעורר לב המעיי'] ויש להעיר מדברי התרגום שיר השירים א' פסוק י"ד דודי לי בכרמי עין גדי שמפרש דנסכו נסכים מכרמי עין גדי אע"ג דהיתה