כלי חמדה ויקרא עו

דמנ"ל מקרא זה דהחיוב על האב וכתבת לת' דכונת הירושלמי משום דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו ודרשינן מזה ערלתו ודאי ולא ספק דא"ד שבת ומבואר מזה דדוקא שבת א"ד הא בחול מותר למולו ומוכרחין למולו מחמת ספק וקשה הא בכל מילה איכא איסור חבלה וא"כ איך מותר לחבול מספק את הילד א"ו דהחיוב על האב וא"כ י"ל לפמ"ש הר"מ ז"ל בפ"ו מה' תשובה דבנים הקטנים הם בכלל נכסי האב לכן מותר לחבול בהם לצורך מצוה וה"ר לזה ממ"ש בספרי חמדת ישראל דיני ב"נ אות נ"א לענין מילת ב"נ בבניו עיי"ש את"ד והם ד"ח. אמנם בעיקר הדבר כ"כ בחי' לתמוה על הר"מ ז"ל וחכמי לונול בהשיגו עליו מפני מה אין מברכין על מילת ספק כיון דהוי ספיקא דאורייתא והר"מ ז"ל נדחק לת' כיון דלא מצאנו בזה שיתקנו חז"ל ברכה אין מברכין עלי' וידוע גודל המחלוקת שהי' בזה בין חכמי לונול ובין הרמ"ה ז"ל כמבואר באגרת הרמ"ה ז"ל ועיי"ש מה דשו"ט הרמ"ה עם הר"ש משאנץ ז"ל ולא העירו כלל דבמילה איכא ספיקא דאורייתא להיפך דדילמא א"ח במילה והו"ל איסור חובל שלא במקום מצוה וא"כ מדינא הו"ל למימר שוא"ת עדיף ולומר בזה דספק עשה דמילה דוחה ספק ל"ת דחבלה קשה מאוד כיון דחבלות הוי בכלל גזילות וא"כ כמו דלא אמרינן עדל"ת בגזל ה"ה דאין עדל"ת דחבלה ודוקא בודאי מילה אמרה תורה שאין כאן חבלה שאדרבה בזה נשלמה צורת האדם וזה תקינו אבל בספק הרי איכא ספק חבלה ואיך נוכל למולו מספק. וביותר יפלא לפ"מ שראיתי להג' בעל חת"ס ז"ל בחי' שבת (דף קל"ג ע"ב) שכ' לת' דעת הר"מ ז"ל דס"ל דהא דקיי"ל דאינו חוזר על ציצין שאינן מעכבין אם פירש היינו אפי' בחול וכתב הג' ז"ל דהסברא דמשום דהאב אינו רשאי לחבול בבנו אלא מה שהוא מעיקר המצוה אבל מה שהוא הידור מצוה משום ואנוהו אסור לחבול בבנו ונהי דבנו מצי לחבול בעצמו לקיים מצות ואנוהו מ"מ האב אסור לחבול בו משום זה עיי"ש וא"כ יקשה מאוד בספק אין מותרין למולו כיון דאיכא חשש איסור חבלה ולתרץ זה צ"ל אחת משני אלה או משום דהיא מצות הבן רק שהתוה"ק הטילה על האב והב"ד לכן כמו שהוא בעצמו רמי' עליו לחבול בעצמו מספק מצוה דאורייתא ה"ה דיכולין האב והב"ד לחבול בו מה"ט או אפי' א"נ דא"ז מצות הקטן אלא מצות האב והב"ד ג"כ י"ל כיון דסוף כל סוף לכשיגדל יהי' חייב לימול א"ע שוב הוא זכות לו מה שמלין אותו עתה שאין לו יסורים כ"כ והרפואה יותר בנקל ממה שיהי' בגדלותו ולכן מותר החבלה במילת ספק ודוקא בציצין שאינן מעכבין כיון דאין חיוב על הבן לחתכן בגדלותו אלא משום מצות ואנוהו אינו בגדר זכות משא"כ בספק מילה כיון דהוא בעצמו מוכרח לימול א"ע מספק שוב הוי בגדר זכות גמור ואשתרי חבלה אצל האב והב"ד ויש להעיר בזה מהא דמבואר בכתובות (דף י"ג ע"א) בגר קטן דמטבילין אותו ע"ד ב"ד ועיי"ש באסי"ז בשם הרשב"א ז"ל שהקשה אמאי לא נקיט מילה ולכל התירוצים שברשב"א שם נראה דגם מילה הוי זכות אמנם בשטמ"ק כתב דס"ל דטבילה דוקא וכשכבר נימול דבמילה כיון דיש לו צער אינו בגדר זכות והיינו דוקא בגר דאין המילה מוכרחת ויכול למחות כשיגדל משא"כ בספק כיון דמחויב למול א"ע כשיגדל נראה ברור דהוי זכות וניחא לי' וליכא בזה איסור חבלה ואם כי בספרי חמדת ישראל חלק הלאוין אות ע"ט כתבנו שנראה דל"מ נתינת רשות בחבלה מ"מ נראה פשוט דה"ד היכא שאין החבלה מוכרחת דהיינו שלא במקום מצוה אבל בכה"ג בודאי כיון דזכות הוא לו ליכא איסור חבלה ויש להעיר בזה בפלוגתת רש"י והר"מ ז"ל בהא דבני קטורה אם חייבין במילה לדורות דמדעת רש"י ז"ל נראה דקושית הגמרא בסנהדרין (דף נ"ט ע"ב) אלא מעתה בני קטורה לא לחייבו אינו רק מכח חיובא דאברהם אבל הם בעצמם לא