כלי חמדה ויקרא עג

הוא ותי' לי' ר"ל דהגזבר הוא בעלים של הקדש דלא כריו"ח א"כ מבואר שזה מחלוקת ריו"ח ור"ל וקיי"ל הלכה כריו"ח וא"כ מבואר דאף דבקדושת בדה"ב אין הגזבר חשיב בעלים אך אפי' לר"ל דס"ל דהגזבר חשיב בעלים מ"מ זהו דוקא בקדושת בדה"ב אבל בקדוה"ג פשיטא דגזבר ל"ח בעלים דאין ענינו של גזבר לקדה"ג כלל ועי' ב"ק (דף ע"ט ע"א) ובתוס' ד"ה גנב והקדיש דבקה"ג ל"ח מכירה והוא מטעם הנ"ל וכדבריהם בכריתות (דף י"ג ע"ב) ד"ה דבקה"ג דוקא לאחר זריקה ל"מ שאלה אבל מסירה לגזבר ל"ש כלל בקה"ג והדברים ברורים בעזהי"ת

אמנם מ"ש החכם הנ"ל דגבוה הוא בעלים לכאורה נכונים דבריו אך לפ"מ שכתבנו בכוונת הרה"מ דהא דצריך רצון הבעלים הוא רק משום קפידא דבעלים והכא ל"ש קפידא דבעלים כיון דהמעשה אינה איסור אדרבה עושה זאת לשם מצוה א"כ בודאי איכא נחותא דגבוה דמה איכפת לי' לגבוה אם יהי' מוכשר לקבל טומאה ול"ש לומר דבשביל זה א"י להכשיר ועכ"פ ספק טומאה איכא דדילמא איכא נחותא דגבוה. הכלל שאני על משמרתי עומד שי"ל כנ"ל דבקדשים ל"ל כלל בעלים כיון דליכא בעלים וכמו שהוכרחת מד' הר"מ ז"ל דס"ל דבכל הקדשים מהני הכשר וע"כ כדאמרן ועי' בר"מ ז"ל פכ"ד דכלים ה"ז שכ' אין אדם מטמא במדרס משכב או מרכב שאינו שלו וכו' ואם נתיאשו הבעלים טמא וכו' לפיכך גנב שגנב עור וחשב עליו לשכיבה מחשבה מועלת לו וכו' והטעם דסתם גניבה יאוש בעלים ולפ"ד המל"מ שם נראה דיאוש בלחוד ג"כ מהני אע"ג דיאוש ל"ק צ"ל דעכ"פ אין הבעלים מקפידין כיון דנתיאשו ושוב מהני מחשבתו ובאמת מד' הר"מ ז"ל שכ' לפיכך נראה ג"כ דיאוש בלחודא מהני וכן נראה שהבין בדעת הר"מ ז"ל רבינו המאירי בב"ק (דף ס"ו) מובא בשטמ"ק שם שכ' להדי' בפסק דאע"ג דיאוש ל"ק מ"מ לענין זה מהני יאוש שיהי' מחשבתו של הגזלן מחשבה לטומאה וידוע שאזיל תמיד בשיטת הרמב"ם ז"ל ואע"פ דבסוגי' שם מבואר דהוי יאוש וש"ר מ"מ כתב המאירי דלפי האמת ל"צ לזה עיי"ש וא"כ נראה דה"ה הכא לענין טו"א דבעי מחשבת הבעלים ג"כ דינא הכי דיאוש בלחוד מהני שיהי' מחשבתו של הגזלן מחשבה דמנ"מ בין זל"ז ועי' במל"מ שם כתב להדיא דמחשבת טומאת אוכלים ומחשבה דהכא ענינן אחד הוא עיי"ש. וא"כ נראה מבואר מד' המאירי כדאמרן דכל סברת הר"מ ז"ל דצריך רצון הבעלים הוא רק משום קפידא דבעלים אבל בלא"ה לא בעי בעלים כלל וצדקו דברינו ועי' בזה כי קצרנו וסמכנו על המעי' היטב יבין הד' לאשורן

ועפ"ד אלה נראה בקק"ל דממון בעלים הוא מ"מ גם אחר יכול להכשיר דל"ש לומר דאיכא קפידא דבעלים כיון דלפי האמת חבה"ק מכשיר עכ"פ מדרבנן א"כ שוב אפי' אם ההכשר ל"מ מ"מ נתכשר בחבה"ק א"כ שוב מאי איכפת לי' לבעלים אם הוא מוכשר גם ע"י הכשר מים כיון דבלא"ה ג"כ יכול להתטמאות וכיון דלא איכפת לבעלים שוב מהני ההכשר מדינא כנ"ל. ואע"ג דהיכא דאתינן עלה מצד א"א אוסר דבר שא"ש בודאי אע"ג דאסור בלא"ה שייך א"א אוסר דבר שא"ש כאשר נראה מבואר מד' רש"י עבו"ז (דף נ"ד ע"א) דבמעשה ג"כ אסור רק מדרבנן ולא אמרינן כיון דאסור בלא"ה מדרבנן שוב יהי' יכול לאסור מה"ת וכן יש להביא ראיות מכמה דוכתין אכמ"ל בזה אבל הכא דמצד קפידא דבעלים נגעה בה בודאי צדקו דברינו כנ"ל דלפי האמת דמוכשר בלא"ה ל"ש קפידא דבעלים

עוד נלענ"ד דאפי' א"נ שטעמו של הר"מ ז"ל מצד א"א אוסר דבר שא"ש וא"כ אפי' דבר של הפקר א"י לאסור כמוש"ל מ"מ לפ"מ דקיי"ל דע"י מעשה אדם אוסר דבר שא"ש א"כ ה"ה הכא אע"ג