כלי חמדה ויקרא עא

למעי' הבהמה ואז חל טומאת הנגיעה וא"כ באין כאחת ושוב ל"צ שיהי' ראוי לאכילת אדם וא"כ הדר"ל קושיתינו דלשיטת הר"מ ז"ל ליתא לתי' ר"א כיון דמה בכך דהוי סרוח וק"ל. אמנם גוף ד' מורי הג' בעל נפ"ח אינן מוכרחין לענ"ד דשפיר י"ל דאף דבאין כאחת צריך שיהי' ראוי לאכילת אדם כנראה בפשוט וקושית רבינו הג' מקיטנא ז"ל יש לת' לענ"ד דאע"ג דהאמת כן הוא דבחולין פרק בהמה המקשה (דף ע' ע"ב) מבואר דלד' ר"ח אע"ג דת"ק יסבור טומאה בליעה מטמאה מ"מ ולד אינו טמא עד שיצא לאויר העולם עיי"ש אבל מד' רבינו הר"מ ז"ל פ"ב מהל' אה"ט ה"ב שכ' בזה"ל בהמה שמתה עוברה בתוך מעי' והושיט הרועה את ידו ונגע בו הרי זה הנוגע טהור נראה מבואר שהוא ג"כ רק מצד דטומאה בליעה אינו מטמא דאל"כ למה הוסיף "הר"ז הנוגע טהור" ת"ל דהולד גופי' ג"כ טהור כיון דאינו טמא עד שיצא לאויר העולם וע"כ דהר"מ ז"ל סובר דלפי הלכה לא קיי"ל כר"ח ובאמת גם זה תלי' בטומאה בליעה ולכן שפיר כתב הר"ז הנוגע טהור מצד דטומאה בליעה היא אבל הולד עצמו טמא אע"ג דעודנו במעי אמו וא"כ ל"ק קושית מורי הג' על ד' הר"מ ז"ל וא"כ שוב אין אנו מוכרחין כלל לחילוק הנ"ל וא"ש דברינו הנ"ל דלדעת הר"מ ז"ל שפיר איתא לתי' ר"א כנ"ל

שוב נזדמן לפני ס' תו"כ עם פירוש רבינו הראב"ד ז"ל ומצאתי בפירושו שתמה כן על ד' הגמרא כאן דמה תי' ר"א דהוי משקה סרוח מאי מהני זה אם לא נפסל מאכילת כלב וכתב לתרץ דהכא כשנבלע במעי' בהמה נפסל מאכילת כלב עיי"ש וא"כ נסתרו כל הד' הנ"ל דבנפסל מאכילת כלב כ"ע מודים דאינו מטמא עוד וא"כ הדר"ל קושיתו על הר"מ ז"ל שלא העתיק תי' ר"א וע"כ כדאמרן דאין נפ"מ לשיטתו כיון דס"ל ט"מ לט"א דרבנן וא"כ מוכח דלא כהצל"ח ודו"ק כי הוא ברור לד' רבינו הראב"ד ז"ל. היוצא לנו מכל זה שביארנו שצ"ע אם דעת הר"מ ז"ל דט"מ לטמא קדשים אם הוא מה"ת א"כ ממילא ל"מ טומאה דאורייתא ע"י הכשר משקים טמאים וא"כ ע"כ ליתא לד' הקצוה"ח ז"ל דבקדשים ל"מ הכשר כ"א בקק"ל או ע"י חבה"ק דמד' הר"מ ז"ל מבואר להיפוך וכנ"ל. אך הא לכאורה ד' הקצוה"ח נכונים בסברא כיון דס"ל להר"מ ז"ל דבעי לרצון הבעלים וכיון דקדשים א"ל בעלים איך משכח"ל הכשר. אמנם מה שנ"ל בזה לפמ"ש הרה"מ דסברת הר"מ ז"ל דאין סברא שיכולין לגרום טומאה לדבר שאינו שלהם וכוונתו נראה כיון דהוא מידי דתלי' במחשבה אינו יכול לאסור את שאינו שלו א"כ י"ל דזהו דוקא היכא דאיכא בעלים משא"כ בהקדש כיון דל"ל בעלים ל"צ בעלים ושפיר יכול להכשיר דבר של הקדש כיון דל"ל בעלים ל"צ בעלים. והנה לכאורה יש להביא ראי' לסברא זו דהיכא דליכא בעלים ל"צ בעלים ויכול להכשיר אף דשא"ש דאל"כ יקשה הא דקיי"ל ערלה וכלה"כ מטמאין טו"א כמבואר בר"מ ז"ל פ"א מטו"א איך הוכשרו לפ"ד רוב פוסקים דאיסה"נ א"ל בעלים ולכאורה י"ל דהנה בלא"ה תמהו על הר"מ ז"ל דאיך ערלה וכלה"כ מטמאין טומ"א הא כמכ"ש וכתב הפר"ח אהע"ז סי' קכ"ד דמפני כן דקדק הר"מ ז"ל וכתב מיתטמאין טו"א וכוונתו דרק לט"ע נטמאין ולט"ע ל"ב שיעור כלל עיי"ש. ומעתה י"ל עפ"מ שכ' האחרונים דהא דאיסה"נ א"ל בעלים אע"ג דמותרין ליהנות שלא כדה"נ מה"ת מ"מ מדרבנן אסורין ולפי"ז לפמ"ש האחרונים דח"ש בשלא כדה"נ מותר לגמרי וכיון דהר"מ ז"ל ע"כ מיירי לט"ע א"כ י"ל דמיירי בח"ש וא"כ שפיר משכח"ל הכשר דח"ש שפיר א"ל בעלים כיון דיכול ליהנות בו שלא כדה"נ כן עלה בדעתי בתחילת העיון. אך באמת ז"א כלום דמלבד דגוף סברת האחרונים הנ"ל דבח"ש מותר ליהנות שלא כדה"נ יש לפלפל בו הרבה ואכ"מ מלבד זאת הא ניחא בערלה אבל בכה"כ דלא