כלי חמדה ויקרא ע

שפיר אין נפ"מ בתי' ר"א והיא ראי' גדולה לענ"ד ואתפלא על הצל"ח שלא הרגיש בזה

והנה לכאורה עלה בדעתי לדחות ראי' זו דהנה לכאורה קשה על תי' ר"א דהו"ל משקה סרוח לפ"מ דקיי"ל דאין יוצאין מטומאתן לעולם אפי' בנסרח כמבואר בר"מ ז"ל פ"ב מטו"א ה' כ"א וז"ל כל משקה שנטמא ואחר שנטמא נפסד ונסרח הר"ז בטומאתו לעולם שאין המשקה יוצא ע"י הכלב לעולם וכו' וא"כ מה מהני מה דהוי משקה סרוח לכן עלה בדעתי דר"א תי' ד' ר"י היינו אם יסבור כהמ"ד בתו"כ מובא בכ"מ שם דאם נפסל מאכילת אדם פקע טומאתו ולפי"ז לפי הלכה דקיי"ל דל"מ נפסל מאכילת אדם ליתא לתי' ר"א וא"כ א"ש שלא העתיק הר"מ ז"ל תי' ר"א וכתב סתם דבחולין טהור לגמרי ובקדשים באמת יהי' טמא לדעת הר"מ ז"ל כיון דתי' ר"א לא קאי לפי הלכה ונדחה ראיתינו הנ"ל כיון דהר"מ ז"ל לא מצי לאתויי תי' ר"א. אמנם שבתי וראיתי שיש לעי' בזה לפ"מ שסובר הר"מ ז"ל דהא דבעי שיהי' נפסל מאכילת כלב היינו דוקא אם קיבל טומאה קודם שנסרח אז א"י מידי טומאתו עד שיפסל מאכילת כלב אמנם לקבל טומאה צריך שיהי' ראוי אף לאכילת אדם ואם אינו ראוי לאכילת אדם אינו מקבל טומאה כמבואר בד' ז"ל שם הי"ד וא"כ י"ל דה"ה הכא כיון דכשבא למעי' נפקע ממנו טומאת מי חטאת רק דקושית הגמ' דאז יחול טומאת משקין שנגעו במי חטאת וכיון דבעת חלות הטומאה החדשה א"ר לאכילת אדם אינו מקבל טומאה ושפיר טהור לגמרי לדעת הרמב"ם ז"ל ואע"ג דמקודם הי' טמא טומאה חמורה מ"מ כיון דעתה טומאה זו הלכה לה ואתה אומר שיהי' חל עלי' עכ"פ טומאת נגיעה ע"ז אפשר לומר כנ"ל כיון דבשעה שמקבל טומאה א"ר לאכילת אדם ונכון לכאורה ויהי' מכאן ראי' לדעת הרמב"ם ז"ל דאלו לדעת הראב"ד ז"ל שם דס"ל דאף בעת קבלת הטומאה ל"צ שיהי' ראוי לאכילת אדם הדר"ל קושיתינו הנ"ל עכ"פ לדעת הר"מ ז"ל אין כאן קושי' מתי' ר"א וא"כ הדר"ל קושיתינו הנ"ל דהי' צריך לאתויי תי' ר"א א"ל דאין נפ"מ לשיטתו ז"ל כנ"ל

אך לכאורה יש לדחות דברים הנ"ל עפ"מ שכתב בת' נפ"ח למורי הגאב"ד דק' פיעטרקאוו ז"ל חיו"ד סי' כ"ט לת' קושית מורי מאורן של ישראל הגאב"ד דקיטנא ז"ל על שיטת הר"מ ז"ל הנ"ל דלקבלת טומאה צריך שיהי' ראוי לאכילת אדם מבכורות (ד' כ"ג ע"ב) דאיתא התם דבהמה ששפעה חררת דם דלכן אינו מטמא לא במגע ולא במשא מצד ביטול ברוב ומקשי' מאי אירי' מצד ביטול ברוב ת"ל דלא אתחזי כלל ותרצינן הא נמי אתחזי מעיקרא אגב אמו היינו כ"ז שהי' בבטן אמו ותמי' מאוד לשיטת הר"מ ז"ל דצריך בעת קבלת הטומאה שיהי' ראוי לאכילת אדם והכא כ"ז שהי' במעי אמו הי' טהור כמבואר בחולין פרק בהמה המקשה דולד א"ט עד שיצא לאויר העולם וא"כ אימת מקבל טומאה בשעה שיוצא לאויר העולם ואז שוב לא חזי לאדם ואמאי מקבל טומאה וכתב מורי המחבר לתרץ עפ"י שיטת המזרחי פרשת צו מובא במג"א סי' תמ"ז דלכן הוצרכה התורה שבירה בכ"ח אע"ג דלינת לילה פוגמת וא"כ בבוקר הוא נוטל"פ מ"מ כיון דבעמוד השחר פגומה ונותר באין כאחד הו"ל כמו נתנו טעם לשבח וא"כ י"ל דה"ה בטו"א אע"ג דהר"מ ז"ל ס"ל דאם אינו ראוי לאכילת אדם אינו מקבל טומאה ה"ד אם אינן באין כאחת אבל היכא דבאין כאחת כמו הכא דעד שלא יצא לאויר העולם הי' ראוי לאכילה ומשיצא לאויר העולם דנעשה אינו ראוי לאכילה מיד פגע בי' הטומאה וכיון דבאין כאחת מודה הר"מ ז"ל דמקבל טומאה אע"ג דבשעת קבלת טומאה א"ר לאכילת אדם ובעי דוקא שקודם קבלת הטומאה לא יהי' ראוי לאכילת אדם אתוד"ק. ומעתה ה"ה הכא דקודם ששתתה הפרה הי' ראוי לשתיית אדם ומאימתי [נפסל מעת שבא