כלי חמדה ויקרא סו

והקשקשת אפי' בעודם חיים ויש עוד להאריך בזה ולברר הד' להלכה אך אכ"מ וכתבתי רק לעורר לב המעי'

ט) (שם ל"ז-ל"ח) וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע וגו' טהור הוא. וכי יתן מים על זרע וגו' טמא הוא לכם. וכתב הרמב"ן ז"ל טהור הוא למדך שלא הוכשר ונתקן להיות אוכל לקבל טומאה עד שיבוא עליו מים לשון רש"י ז"ל וכו' וטעם ההכשר בעבור כי לכלוך השרץ והמטמאים ידבק במאכלים בלחות ולא כן ביבשים ועשתה התורה הרחקה יתירה לטמא המוכשרין במים ונגבו שלא ניתן דברינו לשיעורין עכ"ל לכאורה צ"ע הא בתחילת דה"ק כתב בעצמו לשון רש"י ז"ל בטעם ההכשר וא"כ למה צריך לדברים אלה שכתב כאן. וז"ב דהרמב"ן ז"ל לא בא לחלוק על טעם רש"י ז"ל כיון דקיי"ל דהכשר צריך שיהי' לרצון דדרשינן וכי יתן דומי' דוכי יתן דניחא לי' וא"כ מוכרח הטעם משום דמחשיבו לאוכל אמנם לטעם הרמב"ן ז"ל אינו מובן כלל ענין דצריך בהכשר לרצון ל"מ לדעת הר"מ ז"ל דצריך רצון הבעלים דוקא בודאי אינו מובן לטעם הרמב"ן ז"ל אך אפי' א"נ דתלי' רק ברצון העושה מ"מ מוכרח מזה דזהו ענין שמכשירו לאכול ועוד קשה לדעת הרמב"ן ז"ל דמה יענה למ"ד חיבת הקודש דאורייתא ומכשיר חבה"ק בלא מים וא"כ מוכרח דענין הכשר כשמו שמכשירו לאכול שיקבל טומאה. לכן נלענ"ד בכוונת הרמב"ן ז"ל דבזה בודאי מודה דענין ההכשר הוא להכשירו להיות אוכל רק דקשי' לי' להיפך כיון דתלי' במחשבת הבעלים וא"כ אמאי לא יהי' מוכשר במחשבה גרידא ולמה צריך הכשר מים דוקא וע"ז אמר שטעם שצריך מים היינו משום שעיקר הטומאה ידבק במאכלים רק כשהם לחים ולכן בחולין צריך הכשר ע"י מים דוקא והא דמטמא גם כשהוא נגוב היא הרחקה מה"ת אמנם עיקר שצריך הכשר לקבלת טומאה הוא שיכשירו להיות אוכל וז"ב ומוכרח בדעת הרמב"ן ז"ל

אמנם כן בעיקר דין הכשר בדעת הר"מ ז"ל שצריך שיהי' לרצון הבעלים דוקא הארכתי בתשו' שכתבתי לח"א זה שבעה עשר שנה בכמה הערות וכונות בענינים אלו ויען כי יש בה לענ"ד תועלת לתלמידים אעתיק אותה בזה כפ"מ שיצאה אז מתח"י ואם כי בתוך הזמן נדפסו ספרן של צדיקים מגאוני דורינו וראיתי איזהו הערות בספריהם מ"מ משנה לא זזה ממקומה ואין בהמ"ד בלי חידוש כמו שראה המעי' וז"ל שם

לח"א מכתבך קבלתי וכו' והנה תו"ד לתרץ את ד' הר"מ ז"ל שפסק בפ"ד מהל' במ"ק ה"ח דאין הציץ מרצה אלא בעודהו על מצחו וכו' אע"ג דפסק טומאה דחוי' בציבור וא"כ קשה קושית ר"ש לר"י כה"ג ביוה"כ יוכיח וע"ז כתבת לת' לפ"מ שכ' הקצוה"ח בסי' ת"ו לחדש דלדעת הר"מ ז"ל בה' טומאת אוכלין דסובר דהכשר בעי דוקא שיהי' לרצון בעלים לא משכחת הכשר כלל בקדשי קדשים כיון דאין להם בעלים אלא בקק"ל ואליבא דריה"ג או ע"י חיבת הקודש למ"ד חבה"ק דאורייתא עיי"ש וא"כ לכאורה קשה מה הקשה ר"ש לר"י כה"ג ביוה"כ יוכיח כיון דביוה"כ הי' הכל קדשי קדשים א"כ לא משכח"ל טומאה כלל מה"ת. אך י"ל דר"ש ור"י ס"ל חבה"ק דאורייתא וא"כ שפיר משכח"ל טומאה וראי' לזה דהא מבואר בזבחים (דף ק"א ע"ב) דר"י ור"ש דאמרי תרוייהו דשעיר של ר"ח אשר נשרף בשמיני למלואים הי' מפני הטומאה ואיככה נטמא וע"כ דס"ל חבה"ק דאורייתא ושפיר מוכרח הי' לתרץ דשאני כה"ג ביוה"כ שטומאה הותרה בציבור אבל לפ"מ דפסק הר"מ ז"ל בפ"י מהל' טו"א דחבה"ק ל"ד א"כ ל"מ טומאה דאורייתא ביוה"כ כלל וטומאה דרבנן גם הר"מ ז"ל מודה דהותרה א"ד וד' חכמה הם. אמנם בגוף ד' הקצוה"ח הארכתי הרבה בחידושי לכן אעתיק לך