כלי חמדה ויקרא סד

אלו השט בהם. קשקשת אלו הקבועים בו. וכתב ע"ז הרמב"ן ז"ל אבל לא תבין מלשונם שהן קבועין בגופן ממש ודבוקים בעור הדג. אבל קראום קבועים שאין נדין ממנו ולא מזדעזעין בו כסנפיר. והם הקליפין העגולים שגדלם דומה לצפורן שהם נפשטין מעור הדג ביד או בסכין אבל כל שהוא קבוע ודבוק בעור הדג ואין נעדר מן העור כלל אינו קשקשת ובעליו אסור הוא עכ"ל. וכוונת רבינו ז"ל כמו"ש בסודה"ק דענין הקשקשת הוא לפי ששוכנים לעולם בעליון המים ובצלוליהן ויקבלו גידול באויר הנכנס שם ולכן יש בהם קצת חום דוחה מהם שפעת הליחות כאשר יעשה הצמר והשער וגם הצפרנים באדם ובבהמה וכו' א"כ צריך שיהי' נפרד מהגוף כמו צמר ושער וצפרנים שזה מורה שיש בו חום אשר הוא דוחה את הליחות משא"כ כשקשקשים דבוקים לגמרי בגוף והם אחת עם הגוף הרי נראה שהוא מין טמא. ובתשו' נוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' כ"ח כתב לתמוה על הרמב"ן ז"ל מסברא ומגמ'. מסברא כיון דאמרינן קשקשין הקבועין בו מנ"ל לרבינו ז"ל להמציא שצריך שיהי' נקלפין ביד או בכלי. ומגמרא במס' ע"ז (דף ל"ט ע"א) רב אשי איקלע לטמדוריא אייתי לקמי' האי נונא דהוי דמי לצליפתא נקטי' להדי יומא חזי דהוי בי' צמחי ושרי'. וברש"י ז"ל צמחי קשקשים דקים ולדעת הרמב"ן ז"ל הי' לו לנסות אם הקשקשין נקלפים דאם אינן נקלפין מה בכך שיש בהם קשקשין. והנה מה שהקשה מסברא כבר כתבנו שסברת הרמב"ן ז"ל דצריך שיהי' כמו צפרנים שהם מותרות ונדחין מהגוף שזה מורה על סימן טהרה ועיין בתשו' הר המור להגאון מוהר"מ בנעט ז"ל סי' י"ב שהאריך להסביר דברי הרמב"ן ז"ל שס"ל דהם ממש כמו צפרנים ושערות שבמקום אחד יש להם אחיזה חזקה בגוף ויש להם בית מושב בגוף הדג ומצד פנימי שלהן אינן דבוקין אמנם מה שהקשה מגמרא לכאורה היא קושי' גדולה וכ"כ בזה הב"ח ז"ל ביו"ד סי' פ"ג וכתב לתרץ מה"ט השמטת הפוסקים דינא דר"א דחזי להדי יומא משום דאין זה בדיקה מעלי' דיש לחוש דילמא אינן נקלפין ור"א נמי לא התירו קודם בדיקה אי נקלף ביד או בכלי עיי"ש אך הדבר צ"ע דא"כ עיקר חסר מן הספר והרי מגמרא נראה דמשום זה בלבד שראה בו קשקשים התיר את הדג וכבר העירו בזה האחרונים והנה בחדושינו שם כתבנו עפ"ד המג"א סי' תס"ז סק"ד דאע"ג דקיי"ל דאפי' במקום רובא וחזקה כל היכא דאיכא לברורי מבררינן היינו דוקא אם הי' פעם אחת חזקה להיפך אבל אם לא הי' מעולם חזקה להיפך ל"צ לברר אף באפשר לברורי ועיין בנוב"י מהדו"ק חיו"ד סוס"ד שכתב לתרץ בזה דעת הר"מ ז"ל א"כ נראה דמכ"ש ברוב היכא דאינו נגד שום חזקה ג"כ ל"צ לברר אפי' אם איכא לברורי א"כ י"ל דלכן ר"א סמך א"ע על הקשקשין משום דרובא דגים שיש עליהם קשקשין נקלפין ובכה"ג אפי' באיכא לברורי א"צ לברר וא"ד לרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דבא לסלק חזקת איסור דבהמה וכן בבדיקת חמץ צריך לברר משא"כ הכא י"ל דא"צ לברר

ועוד י"ל בזה עפמ"ש במק"א די"ל דהא דקיי"ל דברוב כל היכא דאיכא לברורי מבררינן ה"ד אם יכול לברר שיהי' אסור מצד ודאי אבל אם לא נוכל להתברר בשו"א שיהי' אסור כ"א מצד רוב וכיון דעתה איכא רוב להתיר א"צ לברר כיון דבלא"ה לא נוכל לברר יותר לאיסור מרוב וא"כ י"ל דה"ה הכא כיון דע"פ רוב הקשקשין נקלפין נהי דיש מיעוט שדבוקין בעור הדג מ"מ נראה דהכא בהאי דג דחזי ר"א כיון דהוא לא לקחו מהמים יש להסתפק דילמא הי' לו עוד קשקשים ונשורו בעלותו מן המים דג"כ הוי דג טהור וא"כ לא נוכל לאסור אלא מצד רוב ושוב ל"צ לברר כלל. אך זה רק לפילפולא אמנם לקושטא דמילתא ז"א כמובן. אמנם בעיקר הקושי' נראה לענ"ד דמכאן מוכח כמו"ש