כלי חמדה ויקרא מה

לאכילה אפי' כשנטמא אינו בכלל מצות ביעור קדשים טמאים ה"ה חלק גבוה אם חזי למצותו דהיינו להקטרה ע"ג מזבח אינו בגדר קדשים טמאים שיהיו צריכין שריפה ודרך פילפול י"ל דבאמת קשה איך חל איסור טומאה על איסור זרות דיש באימורין אך י"ל משום דהוי איסור מוסיף לגבוה לכן חל איסור אכילה להדיוט ג"כ וקרינן בי' לא יאכל באש ישרף ומעתה זה דוקא אם אינו נדחה בציבור אבל אם נדחה ומותר בהקרבה לגבוה שוב אינו חל כלל איסור טומאה על איסור זרות וא"ח שריפה משום קדשים טמאים. איברא דיש לדחות דהרי הוי כולל מיגו דחל איסור טומאה על חלק המותר לכהנים ובקק"ל לבעלים ה"ה דחל על אימורין אך לפי"ז ירווח לן להבין דברי רבא דבפסח הבא בטומאה ליתניי' לטומאת אימורין כיון דבפסח הבא בטומאה מותר באכילה וא"כ איסור טומאה אינו לא כולל ולא מוסיף על איסור זרות שיש בהאימורין וממילא ליכא איסור טומאה בהאימורין דא"א חל על איסור ויש לדחות כיון דעכ"פ תרין איסורין איכא כמבואר ביבמות (דף ל"ב ע"ב) דרבא בעצמו ס"ל כן וצ"ע עוד בזה ואכ"מ] ויש לה"ר לזה דרך פילפול דאל"כ איך מקיים בזה מצות הקטרה כיון דקיי"ל דאין הקטרה פחותה מכזית והכא ה"ה עומד לשרוף מצד קדשים טמאים וליכא שיעורא ובפרט א"נ דבאמת נגמר כן שבזה שהקטיר על המזבח נתבערו הקדשים הטמאים א"כ ממילא לא הי' הקטרה כלל א"ו כיון דראוי להקטרה אין שייך בו כלל ענין ביעור קדשים טמאים. ויש להאריך בכל פרט ופרט מד' הגז"ל אמנם אין עתותי בידי כמו"ש בריש דברינו ולכן אסתגר בזה והי' בזה שלום רב כאו"נ

ו) (ז'-י"ד) והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה וגו' וכתב הרמב"ן ז"ל בזה"ל ואני תמה כשהוציא הכתוב מלאו דשאור קרבן ראשית תקריבו [ויקרא ב' י"ב]. למה לא אמר ג"כ וקרבן תודה. וזו אינו שאלה כי הכתוב אמר ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח ולחם התודה אין ממנו למזבח כלום שאינו אלא טעון תנופה ואע"פ שאמר בלחה"פ שעובר עליו בחימוצו. מפני שהלבונה שעליו שהוא ללחם לאזכרה. אשה לד'. אבל לחם התודה אין ממנו למזבח כלום ואולי לא הצריך הכתוב לשיעור ההוא אלא בעבור הדבש שלא נתפרש בביכורים שיבואו מן הדבש וכלל השאור עמו ואמר דשניהם קרבן ראשית תקריבו אותם אבל בשאור המפורש במקומו אין צורך לפרוט אותו. כי לא יתנה הכתוב במחללי' מות יומת חוץ מעבודת הקרבנות ובערות אשת אחיך חוץ מן היבמה עכ"ל. וכתב ע"ז רבינו הטור על התורה אחר שהעתיק כל דברי הרמב"ן ז"ל וז"ל. ומה שתירץ לפי שאין מלחם תודה לריח ניחוח אינו תירוץ שהרי משתה"ל אין מהם למזבח אלא חשיב להו ריח ניחוח בשביל הכבשים שעמהם וכן בתודה הזבח עמה עכ"ל רבינו הטור ז"ל

והנה כפי הבנת הטור בדברי הרמב"ן ז"ל שמ"ש וזו אינו שאלה הוא תי' על התמי' שלמה לא מנה הכתוב לעיל לחמי תודה ג"כ בודאי צדקו דברי הטור שהרמב"ן ז"ל לא תירץ כלום שהרי בשתה"ל ג"כ אין למזבח מהם כלום ואם כי יש לדחוק דכוונת הרמב"ן ז"ל דדוקא שתה"ל דהיכא דבאין בפ"ע לשריפה אתיין וסד"א דיקריבו אותם על המזבח לכן צריך קרא להשמיענו דאע"ג דיקריבו אותם אבל על המזבח לא יעלו לריח ניחוח משא"כ בלחמי תודה דלא משכח"ל באין בפ"ע ולא נתקדשו אלא בשחיטת הזבח ולא משכח"ל כלל שיהיו באין לשריפה לכן לא צריך קרא להזכיר לחם תודה. אך הדוחק נגלה לעין כל וכבר ראיתי לח"א שרוצה לייחס לד' הרמב"ן ז"ל דס"ל כד' הזוה"ק דהי' שריפת שתה"ל במזבח. אך ח"ו לומר כן. ודברי הזוה"ק יש להם פי' אחר וכמו"ש הרמ"ע ז"ל בשברי לוחות בזה והס מלהזכיר שהי' זה כוונת רבינו הרמב"ן ז"ל: