כלי חמדה ויקרא מא

תמורה דשם איתא גם פסולי קדשי קדשים וקדשי קדשים שנטמאו בפנים ומנחות וסולת והר"מ ז"ל שבק הכל ופסק רק בנסכים הדין כן. ומה שנראה בזה עפ"ד של הגז"ל דהר"מ ז"ל דייק כן משמואל דאמר לר"ח בגדתאי אייתי לי בי עשרה וכו' נסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפ"ע ושורפן. דמאי בעי שמואל להשמיענו בזה דהרי מפורש כן בברייתא ועוד דבברייתא מבואר גם דם ושמן ומנחות ושמואל השמיט כ"ז וקאמר רק על נסכים לכן הוכיח הר"מ ז"ל דשמואל בא להורות דין חדש דעושה מערכה במזבח ושמואל לשיטתו דס"ל דנסכים מנסכו לאישים והוי לחמו של מזבח ע"י שהעלן על המזבח ופקע ממנו טומאתו ולכן ישרפו במזבח ולזאת ל"ש דין זה אלא בנסכים. אך לפי"ז יקשה על הר"מ ז"ל דלא פסק כשמואל דהא דנסכים הבאין בנדבה מנסכן לאישים א"כ אין לנסכים שייכות כלל לאישים וא"כ אמאי שורפן על המזבח

והנראה בזה כיון דהא דלא ס"ל כשמואל בזה הוא משום הלאו דלא תכבה. א"כ הכא בעושה מערכה בפ"ע דליכא איסור דכיבוי כיון דכל מערכה זו לשריפת הנסכים שוב אמרינן דמקיים בזה מצות נסכים. ומעתה נלענ"ד כיון דשמואל אומר דינו רק בנסכים ולא באימורי קק"ל המבואר בתוספתא וכן נראה דעת הר"מ ז"ל דכתב דין זה רק בנסכים אע"ג דאימורי קק"ל ג"כ הוי לחמו של מזבח ודינן לכ"ע בהקטרה נראה שדוקא בנסכים כיון דהוי לחמו של מזבח א"כ כל משהו ומשהו שדולק פקע ממנו טומאה דל"ש בזה שיהי' צריך שימשול האור ברובו דוקא כיון דכל טיפה וטיפה הוא בפ"ע וא"כ מלבד ריצוי ציץ הרי כשמעלה ע"ג המזבח ומושל בו האור שוב ליכא טומאה כלל לכן שורפן במזבח. משא"כ באימורי קק"ל כיון דקיי"ל דצריך שימשול האור ברובן דוקא ומקודם לא פקע ממנו טומאה א"כ הרי מקטיר לכתחילה אימורים טמאים במזבח וזה אסור לכן בזה כ"ע מודים דאין שורפין אותן על המזבח. והא דנסכים שנטמאו הוא מטעם דליכא בזה ביעור קדשים טמאים כיון דכשמשלה בהן האור פקע טומאתן והכא ל"צ שימשול האור ברובן כיון דהוא משקה וכל טיפה וטיפה שדולקת הרי דולקת כולה וליכא טומאה כלל וזה הטעם דעושה מערכה בפ"ע במזבח כיון דאם ישרוף לא יהי' טומאה כלל. ומהתימא על הגז"ל שלא הרגיש בעצמו בזה

ובזה ממילא נסתר היסוד שלו שלמד מכאן שמקיימין בהקטרת אימורין טמאין אפי' אם טומאה הותרה בציבור מצות שריפת קדשים ג"כ אע"ג דהוי שני הפכיים בנושא אחד וכל הראי' שלו מהא דאינו מנסכן לשיתין ולהנ"ל ז"א דלא יוכל לנסכו לשיתין כיון דהוא נסכים טמאים ומה בכך דהציץ מרצה הא זהו רק בעבר והקטירן והא דשורפן על המזבח הוא מטעם אחר כיון דבשריפה פקע טומאה כיון דנסכים יש להם שייכות לאישים הוי לחמו של מזבח ופקע מהם טומאה. אמנם היכא דישארו בטומאה בוודאי אסור לכתחילה להעלותן על המזבח ומה"ט אסור באימורי קדשים שנטמאו להקטירן על המזבח. וז"ב ומוכרח לענ"ד אף לפ"ד של הגז"ל

אך לקושטא דמילתא עיקר הפירוש בר"מ ז"ל אינו מחוור כלל דאע"ג דבדשמואל י"ל דאזיל לשיטתו דנסכים הוי בגדר ראוי לאישים, כיון דנסכים הבאין בפ"ע מנסכן לאישים לכן יש שייכות לכל נסכים לאישים ונראה פשוט דהא דאמרינן בזבחים (דף פ"ד ע"א) דנסכים הבאין בפ"ע לדברי כולם ירדו היינו למה דקיי"ל כסת"מ דנסכים לספלים אמנם לשמואל גם לר"י אם עלו לא ירדו. שו"ר מבואר כן במל"מ פט"ז ממעה"ק הי"ד עיי"ש. אבל אין זה מספיק בדעת הר"מ ז"ל דס"ל להלכה דאפי' נסכים הבאים בפ"ע אם נפסלו אם עלו ירדו וע"כ דאינן לחמו של מזבח כלל