כלי חמדה ויקרא לז

נותר ומשום מוקדשין אפי' בבכור כמבואר בשבועות (דף כ"ד ע"ב) ה"ה בקדשי קדשים אפי' בבשר הנאכל לכהנים לא פקע איסור קודש מהנותר והארכנו בזה ואכ"מ. ומעתה י"ל דדוקא בקדשי קדשים כגון חטאת וכיו"ב הצריכה התורה שבירה בכלי חרס ומריקה ושטיפה בכלי מתכות אפי' אם אינו רוצה לבשל בקדירה משא"כ בקק"ל א"א ללמוד מחטאת דיהי' בהם דינים אלו

ואם כנים הדברים ארווח לן עפי"ז לתרץ מה שהקשה ח"א בתשו' מהרי"א הלוי ז"ל ח"א סי' מ"ו לדעת הפוסקים דכלי עצם בולעין ופולטין מהא דמבואר בפסחים (דף פ"ג ע"א) דמייתי ראי דשימוש נותר מילתא הוא מהא דמבואר במשנה דעצמות ישרפו בט"ז. הני עצמות ה"ד אי דלית בהו מוח למה לי שריפה לישדינהו אלא פשיטא דאית בהו מוח. וא"א לאו מילתא הוא אמאי בעי שריפה נתברינהו ונחלצי' למוח דידהו ונשדינהו לדידהו. והקשה הח' הנ"ל הא אפי' א"נ דשימוש נותר לאו מילתא הוא מ"מ צריכין שריפה משום דעצמות בלעי מבשר הקדשים וא"כ דינם כמו כלים דצריכין הגעלה וה"ה צריכין שריפה. ועיי"ש שהגהמ"ח כתב לתרץ דכיון שא"צ אלא הגעלה א"כ מיד כשהוסקו על האש יצאו מידי בליעתן דבדבר הצריך הגעלה די בהיסק מועט. ובמחכת"ה לא אמר כלום דהרי מבואר בסוגי' דבעצמות שא"ב מוח ל"צ כלל וסגי אם ישליכם וא"נ דעצמות בלעי הרי עכ"פ צריכין מריקה ושטיפה כמו כלי מתכות אמנם לדברינו י"ל דבפסח גם רש"י ז"ל מודה דל"צ הגעלה בכלי מתכות ושבירה בכלי חרס דקק"ל לא ילפינן מקק"ד להחמיר בהם בדינים האלו לבער את בליעת נותר. וזה נכון לכאורה

איברא דלקושטא דמילתא ז"א כלום דאם אמנם דברינו יתכנו לגבי פסח ואפי' א"נ שלא כדברי המהרש"א ז"ל ונאמר דבכל נותר איכא איסור קידש מ"מ בפסח י"ל עפמ"ש בת' הרמ"ע מפאנו ז"ל ס"א לברר דסת"מ כראב"ע דאכילת פסח עד חצות ומשם ואילך הוי בלאו הבא מכלל עשה כיון דנלמד מקרא דואכלו את הבשר בלילה הזה ואמרינן דפירושו עד חצות הוי מחצות ואילך כמו ביום ערב פסח דאית בהו לאו הבא מכלל עשה וז"ב בכוונת הרמ"ע ז"ל ובחי' כתבנו לחזק דבריו ואכ"מ. וא"כ י"ל לפמ"ש האחרונים דבאיסור עשה לא אמרינן טעם כעיקר דאורייתא וא"כ בפסח הרי הבליעה א"ד כפסח עצמה ומחצות ואילך אינה אסורה ושוב בצפרא לא חל עלי' שם נותר ול"ש בזה טע"כ כיון דאינו כעיקר לענין איסור עשה ה"ה דלא חל עלי' שם נותר לאסרה בהנאה ושתהי' צריכה ביעור ואין לדמות פסח לקדשים ויש להאריך בזה ואכ"מ

אמנם הרי מבואר בסוגי' במקומה הברייתא דכל עצמות קדשים שא"ב מוח אין טעונין שריפה ומבואר מסוגי' דל"צ הכשר כלל ואפי' בעצמות קדשי קדשים וחטאת בכלל וא"כ הקושי' עצומה מאוד דא"נ דכלי עצם בלעי אמאי לא יהיו צריכין הכשר כדין כל נותר שהחמירה תוה"ק גם על הבליעה לבערו. ולכאורה קושי' זו יקשה על הר"מ ז"ל ג"כ דהרי אע"ג דבכל הקדשים ס"ל לר"מ ז"ל דצריכין רק מו"ש עקב אכילה היינו דוקא בכל הקדשים אבל בחטאת מודה הר"מ ז"ל דמריקה ושטיפה ושבירה בכלי חרם הוא מגזה"כ ולא תלי' באכילה כלל וראי' דבכלי חרס צריך שבירה דוקא וא"כ בעצמות של חטאת אמאי לא יהיו צריכין הכשר הא בחטאת ע"כ הר"מ ז"ל מודה דהקפידה תוה"ק לבער את הבליעה

איברא דלאחר העיון נראה דל"ק על שיטת הר"מ ז"ל דהרי מבואר בזבחים (דף צ"ה ע"א) דמקשינן בגמרא על כלי חרס שנטמא שנוקבו ומכניסו ושוברו והא כלי אמר רחמנא ולאו כלי הוא ותירץ שנוקב בשורש קטן ועיין בר"מ ז"ל